מקור נוסף:
הלכו והצטברו, אם כן, עדויות לכך ש-RNA דו-גדילי הוא הגורם להשתקה של גן בעל רצף תואם לו. אבל ההוכחה החותכת לכך נמצאה רק ב-1998. המחקר שסיפק אותה נועד דווקא לבחון דרכים למניעת ביטוי של גנים בתולעת הטבעתית נמטודה מהמין Caenorhabditis elegans, בעל-חיים פשוט שמרבים להשתמש בו כמודל לחקר התפתחות בבעלי-חיים. עד למחקר זה היה ידוע, שאפשר לשבש ביעילות נמוכה ביטוי של גן בנמטודה באמצעות RNA חד-גדילי משלים (antisense RNA), היוצר זיווג בסיסים עם ה-mRNA של גן המטרה בציטופלזמה, וכך מונע את תרגומו לחלבון. בניסוי שזיכה את מבצעיו בפרס נובל, ביקשו אנדי פייר (Fire), קרייג מלו (Mello) ועמיתיהם לבחון את מנגנון פעולת ה-antisense RNA. הם הזריקו antisense RNA, RNA חד-גדילי ישיר (sense RNA) וגם גרסה דו-גדילית של אותו RNA לתולעים, ובדקו את השפעתם על ביטוי גן מטרה בתולעת. חשוב לציין, שבניגוד לניסויי antisense RNA קודמים, בניסוי זה גרסאות ה-RNA השונות שהוזרקו נוקו כך שהכילו 100% של המולקולות הרצויות. לפי הידוע עד אז, מכיוון ש-sense RNA ו-RNA דו-גדילי אינם יכולים ליצור זיווג בסיסים עם תעתיק המטרה בדומה ל-antisense RNA המשלים לו, הזרקתם לא היתה אמורה להשפיע על ביטוי גן המטרה, ולכן שימשו כביקורות שליליות.
http://telem.openu.ac.il/courses/c20214/RNAi-g.htm
The translation workplace 
peer agreement (net): +1
