This site uses cookies.
Some of these cookies are essential to the operation of the site,
while others help to improve your experience by providing insights into how the site is being used.
For more information, please see the ProZ.com privacy policy.
This person has a SecurePRO™ card. Because this person is not a ProZ.com Plus subscriber, to view his or her SecurePRO™ card you must be a ProZ.com Business member or Plus subscriber.
Affiliations
This person is not affiliated with any business or Blue Board record at ProZ.com.
Services
Translation, Subtitling
Expertise
Specializes in:
Astronomy & Space
Geology
Meteorology
Physics
Portfolio
Sample translations submitted: 5
English to Hebrew: TED Tlk subtitles - Two Nameless Bodies Washed Up on the Beach - Translator: Roni Ravia, Reviewer: Lee-Tal Nahmias General field: Other
Source text - English So this right here
is the tiny village of Elle,
close to Lista.
It's right at the southernmost
tip of Norway.
And on January 2 this year,
an elderly guy who lives in the village,
he went out to see what was cast ashore
during a recent storm.
And on a patch of grass
right next to the water's edge,
he found a wetsuit.
It was grey and black,
and he thought it looked cheap.
Out of each leg of the wetsuit
there were sticking two white bones.
It was clearly the remains
of a human being.
And usually, in Norway,
dead people are identified quickly.
So the police started searching
through missing reports
from the local area,
national missing reports,
and looked for accidents
with a possible connection.
They found nothing.
So they ran a DNA profile,
and they started searching
internationally through Interpol.
Nothing.
This was a person
that nobody seemed to be missing.
It was an invisible life
heading for a nameless grave.
But then, after a month,
the police in Norway got a message
from the police in the Netherlands.
A couple of months earlier,
they had found a body,
in an identical wetsuit,
and they had no idea who this person was.
But the police in the Netherlands
managed to trace the wetsuit
by an RFID chip that was sewn in the suit.
So they were then able to tell
that both wetsuits were bought
by the same customer at the same time,
October 7, 2014,
in the French city of Calais
by the English Channel.
But this was all
they were able to figure out.
The customer paid cash.
There was no surveillance
footage from the shop.
So it became a cold case.
We heard this story,
and it triggered me and my colleague,
photographer Tomm Christiansen,
and we of course had the obvious question:
who were these people?
At the time, I'd barely
heard about Calais,
but it took about two
or three seconds to figure out
Calais is basically known for two things.
It's the spot in continental Europe
closest to Britain,
and a lot of migrants and refugees
are staying in this camp
and are trying desperately
to cross over to Britain.
And right there was a plausible theory
about the identity of the two people,
and the police made this theory as well.
Because if you or I or anybody else
with a firm connection to Europe
goes missing off the coast of France,
people would just know.
Your friends or family
would report you missing,
the police would come search for you,
the media would know,
and there would be
pictures of you on lampposts.
It's difficult to disappear
without a trace.
But if you just fled the war in Syria,
and your family,
if you have any family left,
don't necessarily know where you are,
and you're staying here illegally
amongst thousands of others
who come and go every day.
Well, if you disappear one day,
nobody will notice.
The police won't come search for you
because nobody knows you're gone.
And this is what happened
to Shadi Omar Kataf
and Mouaz Al Balkhi from Syria.
Me and Tomm went to Calais
for the first time in April this year,
and after three months of investigation,
we were able to tell the story
about how these two young men
fled the war in Syria,
ended up stuck in Calais,
bought wetsuits and drowned
in what seems to have been an attempt
to swim across the English Channel
in order to reach England.
It is a story about the fact
that everybody has a name,
everybody has a story,
everybody is someone.
But it is also a story about what
it's like to be a refugee in Europe today.
So this is where we started our search.
This is in Calais.
Right now, between 3,500
and 5,000 people are living here
under horrible conditions.
It has been dubbed
the worst refugee camp in Europe.
Limited access to food,
limited access to water,
limited access to health care.
Disease and infections are widespread.
And they're all stuck here
because they're trying to get to England
in order to claim asylum.
And they do that by hiding in the back
of trucks headed for the ferry,
or the Eurotunnel,
or they sneak inside
the tunnel terminal at night
to try to hide on the trains.
Most want to go to Britain
because they know the language,
and so they figure it would be easier
to restart their lives from there.
They want to work, they want to study,
they want to be able
to continue their lives.
A lot of these people are
highly educated and skilled workers.
If you go to Calais and talk to refugees,
you'll meet lawyers, politicians,
engineers, graphic designers,
farmers, soldiers.
You've got the whole spectrum.
But who all of these people are
usually gets lost in the way
we talk about refugees and migrants,
because we usually do that in statistics.
So you have 60 million refugees globally.
About half a million
have made the crossing
over the Mediterranean
into Europe so far this year,
and roughly 4,000 are staying in Calais.
But these are numbers,
and the numbers don't say anything
about who these people are,
where they came from, or why they're here.
And first, I want to tell you
about one of them.
This is 22-year-old
Mouaz Al Balkhi from Syria.
We first heard about him
after being in Calais the first time
looking for answers to the theory
of the two dead bodies.
And after a while, we heard this story
about a Syrian man
who was living in Bradford in England,
and had been desperately searching
for his nephew Mouaz for months.
And it turned out the last time
anybody had heard anything from Mouaz
was October 7, 2014.
That was the same date
the wetsuits were bought.
So we flew over there and we met the uncle
and we did DNA samples of him,
and later on got additional DNA samples
from Mouaz's closest relative
who now lives in Jordan.
The analysis concluded
the body who was found in a wetsuit
on a beach in the Netherlands
was actually Mouaz Al Balkhi.
And while we were doing
all this investigation,
we got to know Mouaz's story.
He was born in the Syrian capital
of Damascus in 1991.
He was raised in a middle class family,
and his father in the middle there
is a chemical engineer
who spent 11 years in prison for belonging
to the political opposition in Syria.
While his father was in prison,
Mouaz took responsibility
and he cared for his three sisters.
They said he was that kind of guy.
Mouaz studied to become
an electrical engineer
at the University of Damascus.
So a couple of years into the Syrian war,
the family fled Damascus and went
to the neighboring country, Jordan.
Their father had problems
finding work in Jordan,
and Mouaz could not continue his studies,
so he figured, "OK, the best thing
I can do to help my family
would be to go somewhere
where I can finish my studies
and find work."
So he goes to Turkey.
In Turkey, he's not accepted
at a university,
and once he had left Jordan as a refugee,
he was not allowed to reenter.
So then he decides to head for the UK,
where his uncle lives.
He makes it into Algeria,
walks into Libya,
pays a people smuggler to help him
with the crossing into Italy by boat,
and from there on he heads to Dunkirk,
the city right next to Calais
by the English Channel.
We know he made at least 12 failed
attempts to cross the English Channel
by hiding in a truck.
But at some point,
he must have given up all hope.
The last night we know he was alive,
he spent at a cheap hotel
close to the train station in Dunkirk.
We found his name in the records,
and he seems to have stayed there alone.
The day after, he went into Calais,
entered a sports shop
a couple of minutes
before 8 o'clock in the evening,
along with Shadi Kataf.
They both bought wetsuits,
and the woman in the shop
was the last person we know of
to have seen them alive.
We have tried to figure out
where Shadi met Mouaz,
but we weren't able to do that.
But they do have a similar story.
We first heard about Shadi
after a cousin of his, living in Germany,
had read an Arabic translation
of the story made of Mouaz on Facebook.
So we got in touch with him.
Shadi, a couple of years older than Mouaz,
was also raised in Damascus.
He was a working kind of guy.
He ran a tire repair shop
and later worked in a printing company.
He lived with his extended family,
but their house got bombed
early in the war.
So the family fled to an area
of Damascus known as Camp Yarmouk.
Yarmouk is being described
as the worst place to live
on planet Earth.
They've been bombed by the military,
they've been besieged,
they've been stormed by ISIS
and they've been cut off
from supplies for years.
There was a UN official
who visited last year,
and he said, "They ate all the grass
so there was no grass left."
Out of a population of 150,000,
only 18,000 are believed
to still be left in Yarmouk.
Shadi and his sisters got out.
The parents are still stuck inside.
So Shadi and one of his sisters,
they fled to Libya.
This was after the fall of Gaddafi,
but before Libya turned
into full-blown civil war.
And in this last remaining
sort of stability in Libya,
Shadi took up scuba diving, and he seemed
to spend most of his time underwater.
He fell completely in love with the ocean,
so when he finally decided
that he could no longer be in Libya,
late August 2014,
he hoped to find work
as a diver when he reached Italy.
Reality was not that easy.
We don't know much about his travels
because he had a hard time
communicating with his family,
but we do know that he struggled.
And by the end of September,
he was living on the streets
somewhere in France.
On October 7, he calls
his cousin in Belgium,
and explains his situation.
He said, "I'm in Calais. I need you
to come get my backpack and my laptop.
I can't afford to pay the people smugglers
to help me with the crossing to Britain,
but I will go buy a wetsuit
and I will swim."
His cousin, of course,
tried to warn him not to,
but Shadi's battery
on the phone went flat,
and his phone was never switched on again.
What was left of Shadi
was found nearly three months later,
800 kilometers away
in a wetsuit on a beach in Norway.
He's still waiting
for his funeral in Norway,
and none of his family
will be able to attend.
Many may think that the story
about Shadi and Mouaz
is a story about death,
but I don't agree.
To me, this is a story about two questions
that I think we all share:
what is a better life,
and what am I willing to do to achieve it?
And to me, and probably a lot of you,
a better life would mean
being able to do more
of what we think of as meaningful,
whether that be spending more time
with your family and friends,
travel to an exotic place,
or just getting money
to buy that cool new device
or a pair of new sneakers.
And this is all
within our reach pretty easily.
But if you are fleeing a war zone,
the answers to those two questions
are dramatically different.
A better life is a life in safety.
It's a life in dignity.
A better life means
not having your house bombed,
not fearing being kidnapped.
It means being able
to send your children to school,
go to university,
or just find work to be able to provide
for yourself and the ones you love.
A better life would be
a future of some possibilities
compared to nearly none,
and that's a strong motivation.
And I have no trouble imagining
that after spending weeks or even months
as a second-grade citizen,
living on the streets
or in a horrible makeshift camp
with a stupid, racist name
like "The Jungle,"
most of us would be willing
to do just about anything.
If I could ask Shadi and Mouaz
the second they stepped into the freezing
waters of the English Channel,
they would probably say,
"This is worth the risk,"
because they could
no longer see any other option.
And that's desperation,
but that's the reality of living
as a refugee in Western Europe in 2015.
Thank you.
(Applause)
Bruno Giussani: Thank you, Anders.
This is Tomm Christiansen,
who took most of the pictures you have
seen and they've done reporting together.
Tomm, you two have been
back to Calais recently.
This was the third trip.
It was after the publication
of the article.
What has changed?
What have you seen there?
Tomm Christiansen:
The first time we were in Calais,
it was about 1,500 refugees there.
They had a difficult time,
but they were positive, they had hope.
The last time, the camp has grown,
maybe four or five thousand people.
It seemed more permanent,
NGOs have arrived,
a small school has opened.
But the thing is that the refugees
have stayed for a longer time,
and the French government has managed
to seal off the borders better,
so now The Jungle is growing,
along with the despair
and hopelessness among the refugees.
BG: Are you planning to go back?
And continue the reporting?
TC: Yes.
BG: Anders, I'm a former journalist,
and to me, it's amazing
that in the current climate
of slashing budgets
and publishers in crisis,
Dagbladet has consented
so many resources for this story,
which tells a lot about newspapers
taking the responsibility,
but how did you sell it to your editors?
Anders Fjellberg: It wasn't easy at first,
because we weren't able to know
what we actually could figure out.
As soon as it became clear
that we actually could be able
to identify who the first one was,
we basically got the message
that we could do whatever we wanted,
just travel wherever you need to go,
do whatever you need to do,
just get this done.
BG: That's an editor
taking responsibility.
The story, by the way,
has been translated and published
across several European countries,
and certainly will continue to do.
And we want to read the updates from you.
Thank you Anders. Thank you Tomm.
(Applause)
Translation - Hebrew אז פה ניתן לראות
את הכפר הקטן יהללה קרוב לעיירה ליסטה.
הוא נמצא בקצה הדרומי של נורווגיה,
וב- 2 לינואר השנה,
איש זקן הגר בכפר,
הלך לחוף לראות מה נפלט מן הים
במהלך הסערה האחרונה.
על חלקת דשא ליד המים,
הוא מצא חליפת צלילה.
היא הייתה בצבע אפור ושחור,
ונראתה בעיניו מסוג זול.
מכל אחת מרגלי החליפה,
בלטו שתי עצמות לבנות.
אלו היו בברור שרידי שלד אנושי.
בדרך כלל בנורווגיה,
גופות אנשים מזוהות במהירות.
אז המשטרה החלה בחיפושים
תוך חקירת תיקים של נעדרים מהאיזור,
או מרחבי המדינה כולה,
וגם חקירת תאונות עם הקשר רלוונטי.
החקירה לא העלתה דבר.
אז הם ערכו פרופיל ד.נ.א,
והחלו בחיפוש בינלאומי דרך אינטרפול.
שום דבר.
זה היה אדם שאף אחד לא הבחין בהעדרותו.
אלו היו חיים שלא השאירו חותם
שעתידים להטמן בקבר חסר שם.
אבל אז, לאחר חודש,
משטרת נורווגיה קיבלה הודעה ממשטרת הולנד.
לפני כחודשיים, הם מצאו גופה,
לבושה בחליפת צלילה זהה,
ולא היה להם מושג מהי זהותה.
אבל משטרת הולנד הצליחה לאתר
את מקור חליפת הצלילה
בעזרת תג אלקטרוני שהיה תפור על דש החליפה.
אז הם הצליחו לגלות
ששתי החליפות נקנו
על ידי אותו לקוח באותו יום,
ה-7 לאוקטובר 2014,
בעיירה הצרפתית קאלה שליד תעלת למאנש.
אבל זה כל המידע שהצליחו לאסוף.
הלקוח שילם במזומן.
לא היה וידאו של מצלמות אבטחה בחנות,
אז זה נשאר תיק פתוח.
אנחנו שמענו על הסיפור,
והוא סיקרן אותי ואת עמיתי,
הצלם טום כריסטנסן,
וכמובן שאלנו את עצמנו את השאלה המתבקשת:
מי הם האנשים האלו?
בזמנו, בקושי שמעתי על העיירה קאלה,
אבל לקח לי שתיים או שלוש שניות להבין,
שקאלה בעצם ידועה משתי סיבות.
היא המקום היבשתי
הקרוב ביותר לבריטניה באירופה
והרבה פליטים ומהגרים שוכנים במחנה זה
ומנסים נואשות להגיע משם לבריטניה.
ובאותו רגע הועלתה תאוריה סבירה
על זהות שתי הגופות.
המשטרה גם היא העלתה את אותה תאוריה.
כי אם אתם, או אני, או כל אדם
בעל קשר ממשי לאירופה,
נעדרים באיזור החוף הצרפתי,
אנשים ישימו לב.
חברים ומשפחה ידווחו על העדרותכם.
המשטרה תחפש אחריכם,
התקשורת תדווח,
ויהיו תמונות שלכם על עמודי תאורה.
קשה להיעלם מבלי שאנשים ישימו לב.
אבל אם נמלטתם מהמלחמה בסוריה,
ומשפחתכם, אם נשארה לכם בכלל משפחה,
לא בדיוק יודעת היכן אתם,
ואתם שוהים שם במחנה באופן בלתי חוקי,
יחד עם אלפים אחרים
שבאים והולכים בכל יום נתון,
אז אם יום אחד תיעלמו, אף אחד לא ישים לב.
המשטרה לא תחפש אחריכם
כי אף אחד לא ממש ידע שאתם נעדרים.
וזה מה שקרה לשאדי עומר קטאף
ומואז אל-באלקי מסוריה.
אני וטום ביקרנו בקאלה לראשונה באפריל השנה,
ולאחר שלושה חודשי חקירה,
גילינו את סיפורם
של שני הצעירים שנמלטו מן המלחמה בסוריה,
מצאו את עצמם תקועים בקאלה,
קנו חליפות צלילה וטבעו,
כפי הנראה, במהלך ניסיון
לחצות את תעלת למאנש בכדי
להגיע לאנגליה.
זהו סיפור על כך שלכל איש יש שם,
לכל איש יש סיפור,
כל אחד הוא מישהו.
אבל זהו גם סיפור על חיי
הפליטים באירופה של היום.
אז פה התחלנו את חיפושינו.
זה המחנה בקאלה.
כרגע חיים שם בין 3500 ל 5000 איש
בתנאי מחייה נוראיים.
זה נחשב למחנה הפליטים הגרוע ביותר באירופה.
אספקה מוגבלת של אוכל,
אספקה מוגבלת של מי שתייה,
אספקה מוגבלת של שרותי תברואה.
מקום שורץ מחלות ומגפות.
וכולם תקועים שם כי הם מנסים
להגיע לאנגליה
לשם קבלת מקלט מדיני.
והם עושים זאת על ידי הסתתרות
בקרונות המטען של משאיות שבדרכן למעבורת,
או לתעלה האירופאית.
או שהם מנסים לחמוק למסוף התעלה בלילה
ולהתחבא בתוך הרכבות.
רובם בחרו בבריטניה
משום שהם דוברים את השפה,
ולכן הם מניחים ששם יהיה להם
קל יותר להתחיל בחיים חדשים.
הם רוצים לעבוד, הם רוצים ללמוד.
הם רוצים להיות מסוגלים להמשיך בחייהם.
הרבה מאנשים אלו הינם בעלי מקצוע
ובעלי ידע נרחב.
בקאלה תוכלו לפגוש פליטים שהם
עורכי דין, פוליטיקאים,
מהנדסים, מעצבים גרפיים,
חקלאים, חיילים.
יש שם הכל מכל.
אבל הסיפור של כל האנשים האלו
לרוב הולך לאיבוד כאשר אנו
מדברים על פליטים ומהגרים,
כי אנו בדרך כלל מדברים במספרים.
ישנם 60 מיליון מהגרים ברחבי העולם.
בערך חצי מיליון
חצו את הים התיכון לאירופה
בשנה הנוכחית עד היום.
ולערך 4,000 שוהים בקאלה.
אבל אילו הם מספרים בלבד,
והמספרים לא מספרים את סיפורם של אנשים אלו.
מהיכן באו ולמה הם נמצאים שם.
ראשית ברצוני לספר לכם על אחד מהם.
זהו מואז אל-באלקי, בן 22 מסוריה.
שמענו עליו לראשונה בביקורינו הראשון בקאלה,
תוך חיפוש תשובות
לתאוריית זהותן של שתי הגופות.
לאחר זמן מה, שמענו סיפור
על אדם סורי הגר בברדפורד שבאנגליה,
ומחפש נואשות במשך חודשים
אחר אחיינו - מואז.
ומסתבר שהפעם האחרונה שמישהו
שמע חדשות ממואז
הייתה ב- 7 לאוקטובר 2014.
זה היה תאריך רכישת חליפות הצלילה.
אז טסנו לברדפורד לפגוש את הדוד
ולקחנו ממנו דגימות ד.נ.א,
ואחר כך קיבלנו דגימות ד.נ.א נוספות
מקרוב משפחה נוסף של מואז
הגר כעת בירדן.
ניתוח הדגימות הוכיח
כי הגופה בחליפת הצלילה
שנמצאה על החוף בהולנד
היא גופתו של מואז אל-באלקי.
ובזמן שערכנו את התחקיר,
למדנו על סיפורו של מואז.
הוא נולד בבירת סוריה - דמשק, בשנת 1991.
הוא גדל במשפחה ממעמד הביניים,
אביו פה באמצע התמונה
הוא מהנדס כימיה
שבילה 11 שנה בכלא בגלל שייכותו
למפלגת האופוזיציה בסוריה.
בזמן שאביו היה בכלא,
מואז לקח אחריות על שלושת אחיותיו
וטיפל בהן.
כזה בחור טוב הוא היה.
מואז למד הנדסת חשמל
באוניברסיטת דמשק.
לאחר שנתיים של מלחמה בסוריה,
המשפחה נמלטה מדמשק ומצאה מקלט
במדינה השכנה - ירדן.
האב התקשה למצוא עבודה בירדן,
ומואז לא יכול היה להמשיך את לימודיו,
אז הוא חשב לעצמו: ״אוקי, הטוב ביותר
שאני יכול לעשות למען משפחתי
זה ללכת למקום שבו אוכל לסיים את לימודי
ולמצוא עבודה."
אז הוא ניסה את טורקיה.
בטורקיה, הוא לא התקבל לאוניברסיטה,
וברגע שעזב את ירדן כפליט,
הוא לא יכול היה לחזור.
ואז החליט להתחיל במסע לאנגליה,
מקום מגוריו של דודו.
הוא מגיע לאלג׳יר, הולך ברגל ללוב,
משלם למבריח אנשים בלתי חוקיים
לעזור לו להגיע לאיטליה באוניה,
ומשם הוא מגיע לדנקירק,
העיר הסמוכה לקאלה שליד תעלת למאנש.
למדנו שביצע לפחות 12 נסיונות כושלים
לחצות את התעלה
על ידי מחבוא בקרון משאית.
ובנקודה כלשהיא, הוא לבטח איבד כל תקווה.
נראה כי את הלילה האחרון של חייו,
הוא בילה במלון זול
בקרבת תחנת הרכבת של דנקירק.
מצאנו את שמו בספר האורחים
ונראה היה שהיה לבדו.
ביום למחרת, הוא נסע לקאלה,
נכנס לחנות ספורט
כמה דקות לפני 8 בערב.
ביחד עם שאדי קטאף.
שניהם רכשו חליפות צלילה,
והאישה בחנות
הייתה האדם הידוע האחרון
שראה אותם בחיים.
ניסינו להבין היכן פגש שאדי את מואז,
אבל לא הצלחנו למצוא תשובה לכך.
אבל יש לשניהם סיפור דומה.
שמענו לראשונה על שאדי,
לאחר שבן דודו הגר בגרמניה,
קרא את התרגום בערבית
לסיפורו של מואז בפייסבוק.
יצרנו קשר עם בן הדוד.
שאדי היה מבוגר ממואז בשנתיים,
וגם הוא גדל בדמשק.
הוא היה בחור חרוץ.
הוא ניהל חנות לתיקון צמיגים
ואחר כך עבד בחברה לדפוס.
הוא גר עם משפחתו המורחבת,
אך ביתם הופצץ בתחילת המלחמה.
אז המשפחה נמלטה לאזור בדמשק
הנקרא מחנה ירמוק.
ירמוק תואר כמקום המחיה הגרוע ביותר
על פני כדור הארץ.
הם הופצצו על ידי הצבא,
חיו תחת מצור,
חוו הסתערויות מצד דאעש
ונמנעה מהם אספקת ציוד במשך שנים.
היה מפקח של האו״ם שביקר שם שנה שעברה,
והוא אמר: ״הם אכלו את כל הדשא,
אז לא נשארה אף פיסת דשא באזור״.
מתוך אוכלוסיה של 150,000,
מאמינים שנשארו רק 18,000 איש בירמוק.
שאדי ואחיותיו הצליחו להמלט.
הוריהם עדיין תקועים שם.
אז שאדי ואחת מאחיותיו,
נמלטו ללוב.
זה היה לאחר נפילת קדאפי,
אבל לפני שבלוב פרצה מלחמת אזרחים כוללת.
ובתקופת אחרונה זו של יציבות מדינית בלוב,
שאדי עסק בצלילה
ונראה שבילה את רוב זמנו בתוך המים.
הוא התאהב בים,
וכשלבסוף החליט שאינו יכול עוד להישאר בלוב,
בשלהי אוגוסט 2014,
הוא קיווה למצוא עבודה כצוללן באיטליה.
המציאות הייתה יותר מרה.
אין לנו מידע רב על נדודיו,
כי היה לו קשה לשמור על קשר עם משפחתו,
אבל אנחנו כן יודעים שהוא התקשה להתקיים.
בסוף ספטמבר,
הוא חי ברחובות במקום כלשהו בצרפת.
ב-7 לאוקטובר, הוא מתקשר לבן דודו בבלגיה,
ומתאר לו את מצבו.
הוא אמר: ״אני בקאלה, אני צריך שתבוא לאסוף
את תרמיל הגב ואת המחשב הנייד שלי.
אין בידי לשלם למבריחי אנשים בלתי חוקיים
שיעזרו לי להגיע לבריטניה,
אבל אני הולך לקנות חליפת צלילה ולשחות."
בן דודו כמובן ניסה להזהירו שלא לעשות זאת,
אבל סוללת הטלפון הסלולרי של שאדי התרוקנה,
והמכשיר לא הודלק מחדש מאז.
שאריות גופו של שאדי
נמצאו שלושה חודשים לאחר מכן,
800 ק״מ מקאלה,
בתוך חליפת צלילה על חוף בנורווגיה.
הוא עדיין מחכה להלווייתו בנורווגיה,
שבה אף אחד מבני משפחתו לא יוכל להשתתף.
רבים ודאי חושבים שסיפורם של שאדי ומואז
הינו סיפור על מוות,
אבל אני לא מסכים.
לדעתי, זהו סיפור על שתי שאלות
שכולנו ודאי שואלים:
מה הם חיים טובים יותר,
ומה אני מוכן לעשות כדי להשיג חיים שכאלה?
ובשבילי, וסביר להניח בשביל רבים מכם,
ההגדרה לחיים טובים יותר היא:
להיות מסוגלים לעשות דברים
שנחשבים משמעותיים בעינינו,
אם זה לבלות יותר זמן עם משפחה וחברים,
אם זה לנסוע למקומות אקזוטיים,
או אם זה רק להרוויח כסף
לקניית מכשיר חדש
או זוג נעלי ספורט.
וכל זה ניתן להשגה די בקלות.
אבל אם אתם נמלטים מאזור מלחמה,
אז התשובות לשתי השאלות הללו שונות לחלוטין.
ההגדרה לחיים טובים יותר היא:
לחיות בהרגשת ביטחון.
לחיות בכבוד.
ההגדרה לחיים טובים יותר היא:
לא לראות את ביתכם מופגז,
לא לפחד שיחטפו אתכם.
זה אומר להיות מסוגלים
לשלוח את ילדיכם לבית ספר,
ללכת לאוניברסיטה,
או פשוט למצוא עבודה שתאפשר לכם
לפרנס את עצמכם ואת אהובי לבכם.
ההגדרה לחיים טובים יותר היא:
עתיד של מספר אפשרויות
לעומת חוסר אפשרויות,
וזהו מניע חזק.
ואני יכול להאמין
שאחרי שבועות או חודשים
של היותכם אזרחים נחותים,
שחיים ברחובות או במחנה מאולתר ונוראי
עם שם גזעני וטפשי כמו ״הג׳ונגל״,
רובכם כבר יהיו מוכנים לנסות כל דבר.
אם יכולתי לשאול את שאדי ומואז
בשנייה שנכנסו למימיה הקפואים
של תעלת למאנש,
הם ודאי היו אומרים:
״זה שווה את הסיכון״,
כי לא יכלו יותר לראות אפשרות אחרת.
זהו מצב של יאוש,
וזוהי מציאות חייהם
של פליטים במערב אירופה של שנת 2015,
תודה רבה לכם.
(מחיאות כפיים)
ברונו גיוסני: תודה לך אנדרס.
זהו טום כריסטנסן
שצילם את רוב התמונות שראיתם
ויחד הם תיעדו את מה שקרה.
טום, אתה ביקרת בקאלה לאחרונה.
זה היה הביקור השלישי.
זה היה לאחר פרסום המאמר.
מה השתנה? מה ראית שם?
טום כריסטנסן: בפעם הראשונה שביקרנו בקאלה,
היו שם בערך 1,500 פליטים.
הם חיו בקשיים, אולם הם היו חיוביים,
הם היו בעלי תקווה.
בביקור האחרון, המחנה גדל,
אולי ל-4,000 או 5,000 איש.
זה נראה יותר כמחנה קבע,
עם נוכחות ארגונים לא ממשלתיים,
נפתח שם בית ספר קטן.
אבל העניין הוא שהפליטים
נשארו לאורך זמן רב יותר,
וממשלת צרפת היטיבה לאטום את גבולות המחנה,
אז כעת הג׳ונגל הולך וגדל,
ואיתו גדלים היאוש
וחוסר התקווה בקרב הפליטים.
ברונו גיוסני: אתה מתכוון לבקר שוב?
ולהמשיך לדווח?
טום כריסטנסן: כן.
ברונו גיוסני: אנדרס, אני עיתונאי עבר,
ולדעתי, זה מדהים שבמצב הנוכחי
של קיצוץ תקציבים ומו״לים במשבר,
דגבלאדט היקצו הרבה משאבים
בכדי לתעד את הסיפור הזה,
דבר שאומר הרבה על עיתונות שלוקחת אחריות,
אבל איך אתה מכרת את זה לעורכים שלך?
אנדרס פיילברג: זה לא היה קל בתחילה,
כי לא יכולנו לדעת מה למעשה נצליח לגלות.
ברגע שהתברר
שנוכל לאמת את זהות הגופה הראשונה,
קיבלנו רשות למעשה
לעשות ככל העולה על רוחנו,
לבקר בכל מקום שצריך,
לעשות את כל הדרוש,
פשוט לבצע את העבודה.
ברונו גיוסני: זהו עורך שלוקח אחריות.
הסיפור, דרך אגב, תורגם ויצא לאור
במדינות אירופאיות רבות,
וודאי עוד ימשיך להתפרסם.
אנו מעוניינים לקרוא את העדכונים שלכם.
תודה לך אנדרס. תודה לך טום.
(מחיאות כפיים)
English to Hebrew: TED-Ed subtitles - How Did Clouds Get Their Names - Translator: Roni Ravia, Reviewer: Ido Dekkers General field: Science Detailed field: Meteorology
Source text - English The Naming of Clouds
On a cold December evening in 1802,
a nervous young man named Luke Howard
stood before the assembled members
of a London science club
about to give a lecture
that would change his life
and go on to change humanity's
understanding of the skies.
Luke Howard was a pharmacist
by profession,
but he was a meteorologist by inclination,
having been obsessed by clouds
and weather since childhood.
As a school boy, he spent hours
staring out of the classroom window,
gazing at the passing clouds.
Like everyone else at the time,
he had no idea how clouds formed,
or how they stayed aloft.
But he enjoyed observing
their endless transformations.
By his own admission, Luke paid little
attention to his lessons,
but fortunately for the future
of meteorology,
he managed to pick up
a good knowledge of Latin.
Compared to the other natural sciences,
meteorology, the study of weather,
was a late developer,
mainly because weather is elusive.
You can't snap off a piece of rainbow
or a section of cloud
for convenient study.
You can, of course, collect rain water
in calibrated containers,
but all you really end up with
are buckets of water.
Understanding clouds required
a different approach,
which is where Luke Howard's idea came in.
His simple insight based
on years of observation
was that clouds have
many individual shapes
but they have few basic forms.
In fact, all clouds belong
to one of three principle types
to which Howard gave the names:
cirrus, Latin for tendril or hair,
cumulus, heap or pile,
and stratus, layer or sheet.
But that wasn't the clever part.
Clouds are constantly changing,
merging, rising, falling, and spreading
throughout the atmosphere,
rarely maintaining the same shapes
for more than a few minutes.
Any successful naming system
had to accommodate
this essential instability,
as Howard realized.
So, in addition to
the three main cloud types,
he introduced a series of intermediate
and compound types
as a way of including the regular
transitions that occur among clouds.
A high, whispy cirrus cloud
that descended and spread into a sheet
was named cirrostratus,
while groups of fluffy cumulus clouds
that joined up and spread
were named stratocumulus.
Howard identified seven cloud types,
but these have since been expanded to ten,
cloud nine being the towering
cumulonimbus thunder cloud,
which is probably why being on cloud nine
means to be on top of the world.
Howard's classification had an immediate
international impact.
The German poet and scientist
J.W. von Goethe
wrote a series of poems
in praise of Howard's clouds,
which ended with the memorable lines,
"As clouds ascend,
are folded, scatter, fall,
Let the world think of thee
who taught it all,"
while Percy Shelley
also wrote a poem "The Cloud,"
in which each of Howard's
seven cloud types
was characterized in turn.
But perhaps the most impressive response
to the naming of clouds
was by the painter John Constable,
who spent two summers on Hampstead Heath
painting clouds in the open air.
Once they had been named and classified,
clouds became easier to understand
as the visible signs of otherwise
invisible atmospheric processes.
Clouds write a kind of journal on the sky
that allows us to understand
the circulating patterns
of weather and climate.
Perhaps the most important breakthrough
in understanding clouds
was realizing that they are subject
to the same physical laws
as everything else on Earth.
Clouds, for example, do not float,
but fall slowly
under the influence of gravity.
Some of them stay aloft
due to upward convection
from the sun-heated ground,
but most are in a state of slow,
balletic descent.
"Clouds are the patron goddesses
of idle fellows,"
as the Greek dramatist Aristophanes
wrote in 420 B.C.
and nephology, the study of clouds,
remains a daydreamer's science,
aptly founded by a thoughtful young man
whose favorite activity was staring
out of the window at the sky.
Translation - Hebrew בחירת שמותיהם של עננים.
בערב קר בדצמבר 1802,
בחור מודאג בשם לוק הווארד
עמד בפני חבר מועדון המדע הלונדוני
מוכן לתת הרצאה שתשנה את חייו
ועתידה לשנות את דרך המחשבה
של האנושות על השמיים.
לוק הווארד היה רוקח במקצועו,
אך בעל נטיה לתחום המטאורולוגיה,
ואובססיה מילדות לעננים ומזג אויר.
כילד, הוא בילה שעות בבית הספר
בבהיה דרך החלון,
ובהתבוננות על העננים החולפים.
כמו רבים באותם זמנים,
לא היה לו מושג כיצד נוצרים עננים,
או מה גורם להם לרחף בגובה,
אך הוא נהנה להתבוננן
בשינויי הצורה האינסופיים שלהם.
לוק הודה כי לא היה קשוב
בזמן השיעורים בבית הספר
אך למרבה המזל,
עבור עתידו של תחום המטאורולוגיה,
הוא הצליח לרכוש שליטה
לא רעה בשפה הלטינית.
בהשוואה לשאר מקצועות מדעי הטבע,
מטאורולוגיה, מדע מזג האויר,
התפתחה מאוחר יותר,
בעיקר משום שמזג אויר
הוא כל כך קשה למדידה.
אי אפשר לפרוס חתיכת קשת בענן
או פיסת ענן
עבור ניתוח מדעי נוח.
מה שכן ניתן לעשות כמובן,
זה לאסוף טיפות מים במיכלים מכויילים,
אך כל מה שיוותר מכך
זה דליים מלאים מים.
הבנה של עננים דרשה גישה שונה,
וכך בדיוק הגיח רעיונו של לוק הווארד.
ההבנה הפשוטה אליה הגיע
כתוצאה משנים של תצפיות
הייתה שלעננים יש צורות רבות
אבל ניתן לשייכן לכמה סוגים בסיסיים.
למעשה, כל ענן משתייך
לאחד מבין שלושה סוגים עיקריים
שהווארד קרא בשם:
צירוס, בלטינית - סיב או קבוצת שיערות,
קומולוס - ערימה או גבעה
וסטרטוס - שכבה או יריעה.
אבל הקטע המתוחכם בא לאחר מכן.
עננים כל הזמן משתנים, מתמזגים,
עולים, יורדים, מתפרסים
באטמוספירה,
לעיתים רחוקות הם שומרים
על צורתם ליותר מדקות ספורות.
שיטה מוצלחת לסיווג על פי שמות
צריכה להיות מסוגלת
לקחת את השינוי התמידי הזה בחשבון,
כפי שהווארד הבין.
וכך, בנוסף לשלושת סוגי העננים העיקריים,
הוא הציג סדרה של תת סוגים
וכן סוגים מעורבים
כדרך להתחשבות בשינוי התמידי שקורה בעננים.
ענן צירוס נוצתי גבוה
שהנמיך גובה והתפשט לשכבה
כונה צירוסטרטוס
בעוד שקבוצת ענני קומולוס כבשתיים
שחברו יחד והתפשטו
כונו סטרטוקומולוס.
הווארד זיהה שבעה סוגי עננים,
אך מאז התווספו עוד שלושה סוגים.
הענן התשיעי הוא ענן הסערה האימתני -
הקומולונימבוס
וזו ודאי הסיבה ש״להיות בראש הענן התשיעי״
משמעו להיות על גג העולם.
לשיטת הסיווג של הווארד
הייתה השפעה מיידית על הקהילה הבינלאומית.
המדען והמשורר הגרמני י.וו. פון גתה
כתב סדרת שירים בשבחם של ענני הווארד,
אשר הסתיימו בשורות הבלתי נשכחות:
״בו בזמן שעננים מתרוממים,
מתקפלים, מתפזרים ונופלים,
חישבו על אלו שלימדו אותנו את כל הסוגים״.
בעוד שפרסי שלי גם הוא כתב שיר ״הענן״,
שבו כל אחד משבעת סוגי העננים של הווארד
אופיין בתורו.
אך אולי התגובה המרשימה ביותר
לבחירת שמות העננים
הגיעה מהצייר ג׳ון קונסטבל,
שבילה שני קייצים בציור של עננים
באויר הצח של המפסטד הית׳.
לאחר שכונו בשם וסווגו,
עננים הפכו לפשוטים יותר להבנה,
כסמל המוחשי לתהליכים האטמוספריים
הבלתי נראים.
עננים כותבים מעין עיתון על אירועי השמיים
שמאפשר לנו להבין את את התבניות המחזוריות
של מזג האויר והאקלים.
ואולי פריצת הדרך החשובה ביותר
בהבנת העננים
הייתה ההכרה בכך שהם כפופים
לאותם חוקים פיזיקלים
כמו כל דבר אחר על פני כדור הארץ.
לדוגמה, עננים אינם צפים,
אלא נופלים באיטיות תחת השפעת הגרביטציה.
חלקם נשארים בגובה
בשל תנועת אויר חם מהקרקע למעלה,
אך רובם נמצאים במצב של צניחה איטית.
״עננים הם האלות נותנות החסות
לבחורים חסרי מעש״,
כך כתב המחזאי היווני אריסטופאנס
ב-420 לפנה״ס
ונפולוגיה, מדע העננים,
היה ונשאר מדע של החולמים בהקיץ
אשר בצדק נוסד על ידי בחור צעיר ומהורהר
שהעיסוק החביב עליו היה
בהיה בשמיים מבעד לחלון.
English to Hebrew: TEDx Talk subtitles - Learning To Fly - Translator: Roni Ravia, Reviewer: Sigal Tifferet General field: Other Detailed field: Sports / Fitness / Recreation
Source text - English I want to tell you
what it feels like to fly.
On top of the mountain,
you're a little tired and sweaty.
You've been marching uphill
for three and a half hours
with a pack on your back,
wingsuit and parachute,
helmet, ski goggles,
water, food, radio,
emergency GPS device, gloves, a hat.
The temperature drops
for every 1,000 feet you go up,
so it feels good
to get zipped into the wingsuit.
It's just a single layer of nylon fabric,
but it makes you feel warm and safe.
Standing at the edge,
dressed up to fly,
your heart beats harder.
You try to separate intensity from fear,
and ask yourself if this feels right,
if you belong here, right now.
Once you leave the edge,
you can't go back.
Suddenly, it's time.
You dive straight out, and time slows.
In two seconds you open your leg wing.
In the third second, your wings fill
with air, and you shoot forward.
You roll your shoulders down
to build speed,
follow the wall until it drops away,
and then pull your arms back
and dive hard
skimming over the carpet
of steep forest as it unrolls below.
If you could, you would stay forever.
(Music)
When I was 18, in college in Maryland,
I went rock climbing,
and it changed my life.
I got a master's degree in Fort Collins,
attended law school in Boulder for a week
(Laughter)
and then, in one fell swoop,
I moved into my car.
I didn't know
I would become a professional climber,
I was pretty concerned
I might become a bag lady.
Stepping off the known road was
one of the biggest risks I've ever taken.
I didn't have a plan,
I just knew I had to go.
I don't think there's anyone
who hasn't lost things in life.
But what's funny to me
is how we always talk about taking risks,
like it's an option
or a decision we get to make;
like there might be some version of life
in which just getting out of bed
doesn't open you up
to an endless gamut of risks;
some version of life in which things
don't change, and nothing happens.
Seven years ago, I started BASE jumping.
I'll be honest, I'd lost a lot
of things at that point in life.
I divorced, lost a job I really loved,
lost a lot of friends in the mountains,
lost a house, lost
an ACL, and lost my dog.
I could have written a great country song
(Laughter)
but instead, I kept climbing
and started learning to fly.
Not long after that,
I fell in love with a pilot
from Quebec named Mario.
He was also a BASE jumper,
and a wingsuit pilot,
and a legend in the BASE community.
Mario was a magical person:
playful, grounded, generous,
a fixer of problems,
someone who saw the good in everything.
He was the closest I've ever seen
to a perfect human,
and he was a perfect husband.
We spent five years together
making a home in Moab,
building a business, traveling together,
flying together, and loving each other.
Last summer,
we made a wingsuit flight together
from a mountain in Italy.
I was in front, and Mario jumped
right after me.
When I landed, he wasn't there.
I called his radio for five minutes,
and then I called for a helicopter.
When some one disappears
in a wingsuit, it means one thing.
Through the excruciating hours
of searching,
I already knew I would not see him again.
I thought I'd become
pretty good at losing things.
I've been a full-time climber
for 20 years, and I know how to endure.
In the mountains,
when you're cold and wet,
and hungry, and dehydrated, and exhausted,
and it's dark, and it's storming,
you turn-off your emotions,
and you keep going
because you have no other option.
No one is going to get you
off the mountain but you.
Crying is just a waste of water.
(Laughter)
And by extension, I used this way
to deal with adversity in real life.
Lost your job, lost
your husband, dog died?
Slam in the ice tools and keep going!
But enduring is really about being numb,
it's about choking off
all possible emotion,
it's about getting the job done
instead of falling apart and giving up.
There's a lot to be said for enduring,
and I know I'm good at it.
I've dealt with a lot of loss,
but never with the kind of grief
on the level of losing Mario.
If you've lost the other half
of yourself without warning,
you know the shock you feel
as it starts to dawn on you;
that in one second,
you've just lost everything:
your partner, your best friend
your beloved,
your present, your past,
and your future.
In the first months, every morning
when I woke from dreams of Mario
I thought about walking to the top
of a cliff without my parachute
and stepping off.
It's not like I don't know
how to jump off a cliff
(Laughter)
and in Moab we have plenty of them.
It was actually very comforting
knowing I had that option.
Leaving is final,
but understanding
that staying is not final
really took the pressure off
and made it possible for me
to just keep going one minute at a time.
So at first, I did what I know
how to do: I endured.
After a couple of months,
I started to see a difference
between endurance and resilience.
Endurance is grey.
It's stoic, it's silent.
It doesn't laugh, it doesn't cry.
It just gets it done.
Resilience is like a rainbow super ball.
You can spike that thing on the concrete,
and it's going to bounce up even higher
and ricochet around all over the place.
Endurance is about holding on.
Resilience is about letting go.
Most things in life,
you don't get to choose.
Most things in life,
you'll never see coming.
Most things in life,
you don't get to keep.
No matter what, things
are going to keep happening,
and most of them are not going to be
the things you picked out.
There's no way to avoid risk in life;
imagining that you can
is just wishful thinking.
Nothing stays the same.
The real risk is in making your life small
and turning your world Grey.
Endurance works, but you can do better.
What you can do is choose resilience.
No matter what.
I didn't know if I would keep flying
after Mario died,
not because I didn't think
it was worth the risk or too dangerous,
I didn't know if the joy would be there.
Joy is what we're reaching for in the air,
it's why we give so much to fly.
Mario left
on one of the most beautiful mornings
I can ever remember,
with me flying in front of him,
at the height of his life, quickly.
The sound of his gentle laugh
was the last thing I heard
as I pushed out into the air.
Four and a half months later,
I stood at the edge
of a vast canyon in Arizona.
It was New Year's Eve.
This was a trip
I'd made every year with Mario,
and I wasn't even entirely sure
how I'd gotten there.
I thought about the last time
I flew in another life.
I looked out into the emptiness
for a long time.
I was afraid.
I opened my arms, and pushed off.
The air filled my wings
and it was all there.
Freedom, wonder, pain,
mystery, magic, joy.
I want it all, I choose it all,
I choose to fly.
(Applause)
Translation - Hebrew אני רוצה לספר לכם איך ההרגשה לעוף.
על פסגת ההר, את מעט עייפה ומזיעה.
צעדת במעלה ההר במשך שלוש וחצי שעות.
עם תיק על גבך,
חליפת כנף ומצנח, קסדה, משקפי סקי,
מים, אוכל, רדיו,
מכשיר ג׳י.פי.אס לשעת חירום, כפפות, כובע.
הטמפרטורה יורדת בכל אלף רגל שאת עולה,
אז זה מרגיש טוב להיות לבושה בחליפת הכנף.
זוהי רק שכבה אחת של ניילון,
אך היא גורמת לך להרגיש חמה ומוגנת.
כשאת עומדת על השפה, לבושה לתעופה,
הלב שלך פועם חזק יותר.
את מנסה להפריד בין אינטנסיביות לפחד,
ולשאול את עצמך האם זה מרגיש נכון,
האם את שייכת לכאן, כרגע.
ברגע שאת עוזבת את השפה,
את לא יכולה לחזור אחורה.
לפתע, מגיע הזמן. את צונחת
ללא היסוס, והזמן כאילו מאט.
תוך שתי שניות, את פותחת את כנפי רגליך.
בשנייה השלישית, כנפייך מתמלאות באויר,
ואת נזרקת קדימה.
את מגלגלת את כתפיך מטה
על מנת לצבור מהירות,
מתקדמת לאורך המצוק עד שהוא מתרחק ממך,
ואז את זורקת את זרועותיך לאחור וצוללת חזק
מרחפת מעל שטיח של יער תלול המשתרע תחתיך.
אם היית יכולה, היית נשארת כך לנצח.
(מוסיקה)
כשהייתי בת שמונה עשרה, בקולג׳ במרילנד,
התנסיתי בטיפוס מצוקים וזה שינה את חיי.
קיבלתי תואר שני מפורט קולינס,
למדתי משפטים בבולדר במשך שבוע.
(צחוק)
ואז, כך פתאום, עברתי לגור בתוך הרכב שלי.
לא ידעתי שאהפוך להיות מטפסת צוקים מקצועית,
חששתי שאהפוך להיות הומלסית.
הבחירה בלא נודע הייתה אחד הסיכונים
הגדולים ביותר שלקחתי אי פעם.
לא הייתה לי תוכנית,
רק ידעתי שאני צריכה ללכת.
אני לא חושבת שיש מישהו
שלא איבד דברים בחייו.
אבל מה שמוזר לי זו הדרך שבה
אנחנו תמיד מדברים על נטילת סיכונים,
כאילו זוהי אופציה או החלטה
שבאפשרותינו לקחת -
כאילו קיימת איזו גירסה של חיים,
שבה רק לקום מהמיטה לא חושף אותך
לאינספור סיכונים,
איזו גירסה של חיים שבה כלום לא משתנה,
ודבר לא קורה.
לפני שבע שנים,
התחלתי לעסוק בקפיצת ״ב.י.י.ס״.
אם להיות כנה, איבדתי הרבה
עד לנקודה זו בחיי.
התגרשתי, איבדתי משרה שמאוד אהבתי,
איבדתי הרבה חברים בהרים,
איבדתי בית, רצועת ברך צולבת,
ואיבדתי את הכלב שלי.
יכולתי לכתוב שיר קאנטרי נהדר.
(צחוק)
אבל במקום, המשכתי לטפס
והתחלתי ללמוד כיצד לעוף.
זמן קצר לאחר מכן,
התאהבתי בטייס מקוויבק בשם מריו.
גם הוא עסק בקפיצת ״ב.י.י.ס״
ובתעופה עם חליפת כנף,
והוא היה אגדה בקהילת ה״ב.י.י.ס״.
מריו היה אדם קסום:
שובב, מקורקע, נדיב,
אדם הפותר בעיות,
מישהו שתמיד ראה את חצי הכוס המלאה.
הוא היה הקרוב ביותר
שראיתי אי פעם לאדם מושלם,
והוא היה בעל מושלם.
היינו ביחד חמש שנים, הקמנו בית במואב,
בנינו עסק, טיילנו ביחד,
עפנו ביחד, ואהבנו האחד את השני.
בקיץ שעבר,
ביצענו מעוף חליפת כנף
משותף מהר באיטליה.
אני הייתי מקדימה,
ומריו קפץ ישר אחרי.
כשנחתתי, הוא לא היה שם.
קראתי לו ברדיו במשך חמש דקות,
ואז קראתי למסוק.
כשמישהו נעלם במהלך מעוף חליפת כנף,
זה אומר רק דבר אחד.
לאורך שעות החיפושים המייסרות,
אני כבר ידעתי שלא אראה אותו יותר.
חשבתי שאני כבר די טובה בלאבד דברים.
הרי אני מטפסת במשרה מלאה כבר עשרים שנה,
ואני יודעת איך להחזיק מעמד.
בהרים, כשקר לך ואת רטובה,
ורעבה, ומיובשת, ותשושה,
וחשוך, ומתחוללת סערה,
את מנטרלת את הרגשות שלך, וממשיכה הלאה
בגלל שאין לך ברירה.
אף אחד לא יחלץ אותך מההר, רק את.
בכי זה רק בזבוז של מים.
(צחוק)
ובאופן דומה, יישמתי את אותה שיטה
בהתמודדות עם קושי בחיי היומיום.
איבדת את המשרה שלך, שכלת את בעלך, הכלב מת?
תקעי את גרזני הקרח והמשיכי הלאה!
אבל להחזיק מעמד
זה בעצם להיות נטולת תחושה,
זה לדכא כל רגש אפשרי,
זה לבצע את המטלה במקום להתמוטט ולוותר.
יש יתרונות בלהחזיק מעמד,
ואני יודעת שאני טובה בזה.
התמודדתי עם אובדן פעמים רבות,
אבל אף פעם לא ברמת האבל
שחוויתי כשמריו מת.
אם איבדת את החצי השני שלך
ללא התראה מוקדמת,
את מכירה את ההלם שאת חווה
כשאת מתחילה להפנים,
שבשנייה אחת, איבדת את הכל:
את הפרטנר שלך, את החבר הכי טוב שלך,
את אהוב ליבך,
את ההווה שלך, את העבר שלך, ואת העתיד שלך.
בחודשים הראשונים, בכל בוקר
כשהתעוררתי מחלומות על מריו
חשבתי ללכת לפיסגת המצוק בלי המצנח שלי
ולקפוץ.
זה לא שאני לא יודעת איך לקפוץ ממצוק.
(צחוק)
ובמואב לא חסרים מצוקים.
זה בעצם ניחם אותי מאוד לדעת
שהאופציה הזו פתוחה בפני.
עזיבה היא סופית,
אך ההבנה שההחלטה להשאר אינה סופית
הורידה ממני עול כבד ואיפשרה לי
פשוט להמשיך לחיות מדקה לדקה.
אז בתחילה, עשיתי מה שאני יודעת לעשות:
החזקתי מעמד.
לאחר כחודשיים,
התחלתי לראות הבדל
בין להחזיק מעמד לבין חוסן.
להחזיק מעמד זה אפור, נטול רגש, דומם.
הוא לא צוחק, לא בוכה.
הוא רק מבצע את המטלה.
חוסן הוא כמו כדור הפלא הצבעוני.
אפשר להטיל אותו בחוזקה על הבטון,
והוא יקפץ חזרה גבוה יותר
ויותז לכל הכיוונים.
בשביל להחזיק מעמד צריך לאחוז,
בשביל חוסן צריך להרפות.
רב הדברים שקורים לך בחיים,
לא תוכלי לבחור.
רוב הדברים שקורים לך בחיים,
לא תוכלי לחזות.
רוב הדברים שקורים לך בחיים,
לא תוכלי לשמור.
לא משנה מה, דברים ימשיכו לקרות,
ורובם לא יהיו בשליטתך.
בחיים, אי אפשר להימנע מסיכונים.
אם את חושבת שזה אפשרי,
את משלה את עצמך.
דבר לא נשאר כפי שהיה.
הסיכון האמיתי
הוא להפוך את עולמך לקטן ואפור.
להחזיק מעמד זה פתרון,
אבל את יכולה למצוא פתרון טוב יותר.
מה שאת יכולה לעשות
זה לבחור בחוסן.
לא משנה מה.
לא ידעתי אם אמשיך לעוף אחרי שמריו מת.
לא כי חשבתי שזה לא שווה את הסיכון
או שזה מסוכן מידי,
אלא כי לא ידעתי אם ההנאה תהיה שם.
הנאה היא הדבר אליו אנו שואפים
כשאנו באויר,
היא הסיבה שאנו נותנים
כל כך הרבה מעצמנו בכדי לעוף.
מריו עזב באחד הבקרים
היפים ביותר שזכורים לי,
כשאני עפה מלפניו,
כשהוא בשיא חייו, ברגע אחד.
קול צחוקו העדין היה הדבר האחרון ששמעתי
כשעזבתי את השפה לעבר התהום.
ארבעה וחצי חודשים לאחר מכן,
עמדתי על שפת קניון עצום באריזונה.
זה היה ערב השנה החדשה.
זה היה מקום אליו הלכתי עם מריו בכל שנה,
ואני לא ממש יודעת איך בדיוק הגעתי לשם.
חשבתי על הפעם האחרונה
בה עפתי בחיים אחרים.
בהיתי בחלל הריק במשך זמן מה.
פחדתי.
פרשתי את זרועותי וקפצתי.
האויר מילא את כנפי והכל היה שם.
חופש, פלא, כאב,
מסתורין, קסם, הנאה.
אני רוצה את כל אלה,
אני בוחרת בכל אלה,
אני בוחרת לעוף.
(מחיאות כפיים)
English to Hebrew: TEDx Talk subtitles - My Father, Mental Illness and the Death Penalty - Translator: Roni Ravia, Reviewer: Sigal Tifferet General field: Other
Source text - English Well, hello.
I feel really at home here, you know,
because I've been to Guantanamo
many times, 34 times.
So being in a very small enclosed area,
and the bright interrogation lights,
not allowed food or water,
I mean, it's just like home to me.
(Laughter)
I wanted to start out by being rude
to the TEDx people, obviously,
but what I really wanted to begin with
was a little tribute to my aunt
who just died very recently.
My auntie Jean, she was 94,
she had a very good innings.
But one of the things about auntie Jean
she chose the wrong time to be born.
She was born in 1920.
She, as the daughter in the family,
got very few opportunities.
She was a very brilliant,
very sharp woman,
but it was my dad, her younger brother,
who got all the benefits;
went to go to Cambridge and got
a first there; all that good stuff.
My aunt didn't get that, and I used
to tease her that if she had,
- she was quite a Tory -
she probably would have run
the country and wielded her handbag
more effectively than Margaret Thatcher,
which I found quite terrifying.
My father, as I say, was the one
who had the opportunities,
but he, unfortunately, was blighted
all his life with bipolar disorder.
So even though he was very intelligent
himself, and had all those opportunities,
it was very difficult
for him to do things.
I wanted to tell you a couple stories
that were occurring to me recently.
One was when I was seven years old
and this is just to illustrate,
I love my dad dearly,
it's not to denigrate him in anyway.
When I was seven, he called me
into the library, and he said,
"Clive, your generation has just kept
juvenile for too long, immature.
Frankly, you're seven now, and it's time
for you to go and live by yourself."
(Laughter)
"Here is £200, now buzz off."
Now, you know, it was confusing.
My pocket money at the time
was a shilling a week,
and I don't think I calculated it then,
but I calculated it last night
coming over here;
80 years of my pocket
money, he had just given me!
Nonetheless, I didn't feel
I was quite ready to go out and about,
and fortunately, as ever,
my mother came in and solved the problem
by taking the money away
and sending me to bed.
These sorts of things would happen
rather regularly with my dad.
There was another story I was remembering,
a little later on in life,
when I was trying a death penalty case
in southern Mississippi.
My dad had come over to help,
and as ever with dad,
he decided I was total rubbish,
and so he managed to hitchhike his way
up to Jackson, Mississippi,
he managed to get in
to the Governor's mansion,
where he told the Governor that he felt
that not only should
my client be executed
but they'd be doing the world a favor
if they'd execute me at the same time.
(Laughter)
There were many people
in the authorities of Mississippi
who agreed with him on that,
but it was slightly confusing
for me at the time.
What really helped me, ultimately,
actually it ended up
doing death penalty work
was a comprehension of my dad,
and that some of these things he would do,
were not necessarily
the product of a rational mind.
But sadly, a lot of people would see
some of the things my dad would do,
and hate him for it, and would feel
he was a fraud or something worse.
Indeed, he did do some extraordinarily
bizarre things over the years.
One of those actually was my aunt.
My aunt Jean was an immensely
compassionate woman,
but she simply couldn't understand,
or accept, perhaps, is a better word,
that her blue-eyed younger brother
was mentally ill.
So she would always feel
that what he was doing was bad,
rather than the product
of his mental illness.
Which is very sad, because I feel
that perhaps if my dad
had been recognised earlier,
he would have got help.
He was only ever sectioned once,
and he only ever got treatment once.
That sort of ruined his life.
Which brings me,
naturally, to Ricky Langley.
Ricky Langley is a guy
I represented in Louisiana.
And Ricky Langley is a pedophile,
who's molested a lot of children,
and who ended up killing a six year old
child called Jeremy Guillory.
I ended up taking on his case
way back in 1993, for the first time.
His story goes back, far back,
to before he was born even.
I want to tell you about his story
because it leads to a woman
called Lorelei Guillory,
who was the mother
of the child who got killed,
who is one of my great heroes in life.
Before Ricky was born, his mum and dad
were driving along on this road,
with their two kids in the back.
Alcide was driving, and he was drunk
and he drove off the road,
and hit a telegraph pole.
One of the kids in the back
was this tousle-haired little child called
Oscar-Lee; blonde hair, six years old.
Lovely little kid, who was the apple
of his parent's eyes.
He was killed instantly,
and his sister, a little younger than him
was decapitated and killed.
Dreadful, dreadful stuff.
And Betsy, the mother,
was thrown through the front windscreen,
and very badly injured herself.
She ended up in Charity Hospital
for most of the next two years.
She was in a body cast
from her neck to her ankles.
At the trial, I had an Australian
volunteer of ours model this,
which should warn you never
to come and work as a volunteer
for a reprieve, I dare say.
But when she was in this body cast,
she became pregnant.
This, of course, had something
to do with Alcide,
her husband's rather regressive views
about the roles of husbands and wives.
No one believed she was pregnant,
because how could she be?
Although that was another thing
we demonstrated at the trial,
to the amusement of the judge at least,
who was a bit of a pervert.
(Laughter)
Lovely guy, actually.
So she was pregnant,
but for five months, no one believed her.
And during those five months,
Ricky who was that fetus,
was subjected to his own private
Hiroshima of x-rays
and all of these drugs that she was taking
that should never be given
to a pregnant woman,
and one of the drugs, bizarrely,
has been linked with pedophilia.
If you expose a fetus to that drug,
then that individual is much more likely
to become a pedophile later,
and it's so bizarre,
we didn't present that to the jury
because I think they would have thought
we made it up, but it's true.
Anyway, five months in, the doctors
finally accepted she was pregnant,
they cut her body cast off,
there was a big old whoosh.
They said to her,
"You've got to have an abortion.
There's no two ways about it,
after all we've done
to you and that fetus."
But Alcide, the husband, said,
"No, , that's not going to happen.
I'm Catholic, we don't do abortions."
So Betsy carried Ricky to term.
When he was born, it was obvious
he wasn't the blonde, blue-eyed,
little Oscar-Lee, the apple of their eye.
He was strange looking, that's I suppose,
the best one can say about it.
I am sure they said that
about me as a child and still do.
But Ricky had obviously
suffered immensely in there,
and it was pretty obvious fairly soon
that there was something going on.
He wasn't Oscar-Lee,
his dad would tease him horribly
about him not being Oscar-Lee.
He was molested himself.
He then, at age eight, starts sleeping
on gravestones in the local cemetery.
At ten, he puts a notice
on his school notice-board saying,
"I am not Ricky Langley, I am Oscar-Lee,"
who you will recall, was the dead brother.
Ricky was already
developing this psychosis
that he was his dead brother, Oscar-Lee,
or Oscar-Lee was his alter-ego,
who was his tormentor,
who made him do things
that he didn't want to do.
Ricky started molesting other children,
no question about it.
He had no understanding
at that time what was going on.
He ultimately was banged up
in the prison system of Georgia
for molesting a child,
actually the child of his cousin.
This was the first time
he ever got counseling,
and the counselors told him,
"You're a pedophile, you're mentally ill,
we can't treat it, it's untreatable.
You are going to carry on offending."
And indeed, under that theory,
which is a slightly bizarre one,
about a year after
we set you free from prison,
you will inevitably molest another child."
Now Ricky, like my father,
Ricky was a very intelligent guy.
There is often this stereotype
that if you're really bright,
you can't suffer from mental disorders,
which are obviously silly.
And Ricky, when he was told this, said,
"Look, you've convinced me."
And he wrote a letter to
the Georgia Board of Pardons and Paroles
saying, "Look, don't let me go then,
for goodness sake.
Put me in a mental hospital
where I belong."
But bureaucracy being
what bureaucracy often is,
they ignored him, they let him go.
Sure enough, about a year later,
he ends up killing a small child,
Jeremy Guillory, six years old,
who was the child of Lorelei Guillory,
the woman I mentioned before.
You know, when I first talked to him,
and he told me about it, he said,
"I thought it was Oscar-Lee, my tormentor,
I was trying to get rid of him!"
Obviously, one of the great challenges
of dealing with a case like this
is you're trying to tell
to arguably rational people,
something that is irrational;
it's incredibly hard to understand.
But one of the little insights
we had into Ricky
was there was a picture of Oscar-Lee
and a picture of Jeremy Guillory,
and Oscar-Lee's own aunt
couldn't tell them apart.
Perhaps that was a little insight
into what Ricky was feeling or seeing.
But no question he killed this poor child.
He was sentenced to death,
first time round.
The jurors accepted he was mentally ill.
They said, "Yeah, but he's dangerous,
we better kill him."
We got him a new trial,
and before the new trial,
I got to know Ricky a lot better,
and I got to know Lorelei, the mother
of the small child who had been killed.
Lorelei was a fascinating,
fascinating character.
She was a recovering alcoholic,
very little education,
but full of the most immense compassion.
What she wanted most of all,
as the mother of a victim.
was to understand "Why?";
to understand why this had happened.
I was talking to her and I was saying,
"Look, if you really want to understand,
you are very welcome to talk to Ricky.
I know that would be difficult,
but Ricky would love to talk to you;
to apologise because he knows
he took the life of your child,
but to explain a little bit
about how mentally ill he is.
I think if you do that,
it won't totally explain everything,
because it was an irrational act,
but it will help you."
And it was immense tribute,
I think, to Lorelei, that she said,
"Yeah, I'm going to do that."
So she goes down to the jail,
all by herself, to see Ricky.
I'd said, "Look, talk to Ricky,
if you don't like what he says,
you can testify against him,
I don't mind, this is just for you."
So she goes in there,
she had always called him "Langley".
Obviously, she had it in
for him at the beginning.
She sat down, Ricky explained all of his
life history and he apologized to her.
At the very end of three hours
talking to the person
who had murdered her six-year old,
she says to him,
first time calling him "Ricky",
she says, "Ricky,
I'm going to fight for you!"
And she leaves that jail,
she goes down to the DA's office,
I'm not going to mention who it was,
I really didn't like the guy,
and goes into his office,
and explains all of this.
Says, "I think Ricky Langley
was mentally ill,
and I don't want
this death penalty nonsense.
It's just going to put me through
the pain again, dreadful stuff,
not going to solve anything."
And the DA says to her, she says,
"Miss Guillory, you're a very strange
criminal defendant, I mean, victim."
And then, he proceeded to seek
the death penalty again, anyhow.
Indeed, the authorities tried to take
away her other child,
because she was an unfit mother,
because she took a strange approach
to the person
who had killed her first child.
Anyway, we get to the trial,
and one of the lovely things
- I love about doing
capital trials in America
is you get to ask people
all sorts of questions -
I would love to do it to you,
"You're under oath, you have to answer
whatever I ask you."
It's great fun.
(Laughter)
Great fun for me,
not for you, it really is.
So I was picking this jury,
and they were lovely people.
We got 12 people
who've had close family relatives
who had serious mental disorders,
who really understood a lot of it.
And they laughed
at the pathetic weak jokes I would tell,
so I was confident that the outcome
was going to be okay at this trial,
because they really
didn't like the prosecutor.
So I talked to Lorelei;
and in a death penalty case
in America, there are two trials.
The first is whether you are guilty
of capital murder or not,
and only if you are guilty
of capital murder
do you get to the second,
which is life or death;
do you get the life sentence
or the death penalty.
I said to Lorelei, "Look,
these people are nice people,
they are not going to convict him
or capital murder,
You won't get the chance you wanted
which was to testify at the penalty phase,
to say that the death penalty
would have a dreadful impact on you.
You are just not going to get that chance.
I just need to tell you that, because
I'm afraid that's what is going to happen.
I'm very happy, but I'm sorry for you."
So she went away that night,
very religious, and she prayed,
and she came back
the next morning, and she said,
"The logic of my position, is..."
She said it in a much more
Southern Louisiana accent,
"The logic of my position
is that he's mentally ill,
he shouldn't be in prison;
he should be in a mental hospital.
I want to testify that he should be found
'not guilty by reason of insanity'
because he was insane
at the time he killed my child."
I said, "Alright."
She said, "One thing I really need
though, is a guarantee;
that he'll never be released
from the mental hospital
to harm another child."
I said, "That's easy."
Ricky only wants that.
He wanted to be a guinea pig
because he knew what he was,
in a way, what he'd been made,
One of the things about this,
not withstanding,
what the "News of The World"
used to always do,
is there's no one who hates Ricky Langley
more than Ricky Langley.
And he wanted to be a guinea-pig
so he could be studied,
so that other people wouldn't suffer
what he had suffered,
and that other children
wouldn't suffer what he had caused.
So, he signed off on whatever
he had to sign off on,
and I said to Lorelei, "What do you want
me to ask you as a witness?"
And she says, "Just ask me one question."
So I did.
I'm sorry, this stuff always
makes me a bit chokey,
when I talk about this with Lorelei
because it was a remarkable human moment.
She's on the witness stand,
and I ask her one question,
"Miss Guillory, do you have an opinion
as to whether that man over there
who killed your six-year old child
was mentally ill at the time he did it?"
And she turns to the jurors, and she says,
"Well yes, as a matter of fact, I do.
I think that Ricky Langley has been crying
out for help since the day he was born.
For whatever reason, his family,
society, the legal system;
just won't listen to him.
As I sit on this witness chair, I can hear
the death cries of my child, Jeremy.
But I can still hear that man
crying out for help.
I think he was mentally ill
at the time he killed my child."
Now, when you are doing a closing
argument in a death penalty case,
- and I've done many -
it's tough; it's quite a responsibility.
It's not nearly as much fun
as the earlier bit,
which is interrogating you lot.
But this was easy, right?
I just talked to the jurors, I say,
"Listen to what the lady says,
I can't put it any better than that."
And sure enough, they did acquit him
of first-degree murder,
though we still are fighting both his'
and Lorelai's battle for true justice.
The reason I tell this is two-fold.
One is, she's a victim.
One of the horrifying things
about our society today
is the way the government,
the great teacher for good or for ill,
tries to teach victims to hate.
Lorelei is one of my great heroes,
because she tried to understand,
and it's so obviously
the right thing to do.
But the other thing
is about mental illness.
Ricky understands that he's mentally ill,
which is more than my poor dad
ever really did.
But the great thing, ultimately,
is even though my aunt was compassionate,
and brilliant, and whatever,
she could never understand
my father's true defense,
which was that he was mentally ill.
But Lorelei Guillory could.
Lorelei Guillory could see
not only that Ricky was mentally ill
but that we needed to understand
him, and not just hate him.
That was the root, finally
to understand people,
and perhaps, to get us to a place
where we might be able to prevent
some of these things
happening in the future.
That's the reason
I want to tell that story,
because Lorelei Guillory is one
of the great unsung heroes,
or heroines in the world,
and I wanted to take this time
to tell you her story.
So thank you very much.
(Applause)
Translation - Hebrew ובכן, שלום.
אני מרגיש כאן ממש כמו בבית,
כי ביקרתי בגוואנטנמו הרבה פעמים, 34 פעמים.
אז להיות מסוגר בחלל קטן,
עם תאורה קרה כמו בחדר תחקור,
וחוסר גישה לאוכל או מים,
אני אומר לכם, זה מרגיש כמו בבית.
(צחוק)
רציתי להתחיל את הרצאתי, כמובן
בהתחצפות למארגני האירוע.
אבל מה שבאמת רציתי, זה להתחיל
במחווה לדודתי שנפטרה לאחרונה.
דודתי ג׳ין, בת 94 במותה,
חיה חיים טובים וארוכים.
אבל הדבר שבלט אצל דודה ג׳ין
הוא שהיא בחרה להיוולד בתקופה הלא נכונה.
היא נולדה ב-1920.
בגלל היותה הבת במשפחה,
היא לא זכתה להרבה הזדמנויות.
היא הייתה אישה
מאוד מבריקה וחריפה,
אבל היה זה אבי, אחיה הצעיר,
שזכה לכל ההטבות:
הלך לקיימברידג׳, קיבל תואר,
ועוד הטבות מאין אלו.
דודתי לא זכתה לזאת, ותמיד הייתי
מקניט אותה, שאם הייתה זוכה לכך,
- היא הייתה בעלת דעות פוליטיות שמרניות -
היא ודאי הייתה הופכת למנהיגת המדינה,
ומצליפה עם תיק היד שלה
באופן יעיל יותר ממרגרט תאצ׳ר,
רעיון שנראה לי די מפחיד.
לאבי, כפי שהזכרתי, ניתנו כל ההזדמנויות,
אך לרוע מזלו, הוא היה מושפע כל חייו
מהפרעה דו-קוטבית.
לכן, אף שהיה מאוד פיקח,
וניתנו לו הרבה הזדמנויות,
היה לו קשה מאוד לעשות דברים.
אשתף אותכם בשני סיפורים
שבהם נזכרתי לאחרונה.
אחד קרה בהיותי בן שבע,
וזה רק לשם המחשה,
אני מאוד אוהב את אבי,
ואין זה רצוני להשמיצו בכל אופן שהוא.
בהיותי בן שבע, הוא קרא לי
לסיפרייה בביתנו ואמר לי,
״קלייב, הדור שלך התנהג באופן ילדותי
במשך זמן רב מידי, באופן לא בוגר.
למען האמת, אתה כבר בן שבע,
והגיע הזמן שתחיה בכוחות עצמך״.
(צחוק)
״הינה לך 200 ליש״ט, עכשיו תעוף מפה״.
זה מאוד בלבל אותי, אתם יכולים לתאר
בזמנו קיבלתי דמי כיס של
חמישית ליש״ט לשבוע,
ולא נראה לי שבזמנו עשיתי את החישוב,
אבל חישבתי זאת אתמול בערב,
לפני שבאתי לכאן,
הוא נתן לי סכום שווה ערך
לשמונים שנה של דמי כיס!
אף על פי כן, לא הרגשתי מוכן
עדיין להתמודד עם החיים בכוחות עצמי,
ולמזלי, אמא שלי, כמו תמיד,
התערבה ופתרה את הבעייה
היא לקחה את הכסף ושלחה אותי לישון.
דברים מאין אילו קרו
לעיתים קרובות עם אבא שלי.
נזכרתי בעוד סיפור,
שקרה מאוחר יותר בחיי,
עבדתי על תיק גזר דין מוות
בדרום מיסיסיפי.
אבי כהרגלו הציע את עזרתו,
וכמו שתמיד היה עם אבא,
הוא החליט שאני חסר תועלת,
אז הוא הצליח להגיע בטרמפים
כל הדרך לג׳קסון, מיסיסיפי,
והצליח להיכנס למשכנו של המושל,
ולאמר לו שלדעתו,
לא רק שצריך להוציא להורג את הלקוח שלי
אלא הם גם יעשו טובה לאנושות אם
יוציאו אותי להורג באותה הזדמנות.
(צחוק)
היו כמה אנשים ברשויות של מיסיסיפי
שהסכימו איתו בנושא,
אבל זה קצת בלבל אותי בזמנו.
מה שבאמת עזר לי לבסוף, אגב,
תיקי גזר דין מוות הם כיום התחום שלי,
מה שעזר זו ההבנה שחלק מהדברים
שאבי היה עושה,
אינם פרי עטו של מוח רציונלי.
אבל לצערי, הרבה אנשים
ראו במעשיו של אבי,
סיבה לשנוא אותו,
ולחשוב אותו לנוכל או גרוע מכך.
אכן, הוא עשה מעשים מוזרים
בצורה יוצאת דופן במשך השנים.
אחת האנשים האלו הייתה דודתי.
דודה ג׳ין הייתה אישה מאוד רחומה,
אבל היא פשוט לא יכלה להבין,
או נכון יותר לאמר, לא יכלה לקבל,
שאחיה כחול העיניים היה חולה בנפשו.
אז היא תמיד ראתה את מעשיו כרעים,
ולא כתוצר של מחלת הנפש שלו,
שזה מאוד עצוב, כי אני חושב
שאולי אם אבי
היה מאובחן מוקדם יותר,
הוא יכול היה לקבל עזרה.
הוא אושפז כנגד רצונו רק פעם אחת
וגם קיבל טיפול פעם אחת בלבד.
וזה בעצם הרס את חייו.
מה שמביא אותי באופן טבעי,
לספר על ריקי לנגלי.
ריקי לנגלי הוא בחור שייצגתי בלואיזיאנה.
וריקי לנגלי הוא פדופיל,
שהתעלל בהרבה ילדים,
ולבסוף גם הרג ילד בן 6
בשם ג׳רמי גילורי.
לקחתי על עצמי לייצג אותו לראשונה
לפני זמן רב ב-1993
סיפורו מתחיל עוד הרבה לפני כן,
אפילו עוד לפני יום היוולדו.
אני רוצה לספר לכם את סיפורו.
בגלל שהסיפור מוביל
לאישה בשם לורליי גילורי,
שהייתה אימו של הילד שנהרג.
והיא אחת מגיבורי חיי.
לפני שריקי נולד, אימו ואביו
נסעו לאורך אחד הכבישים,
ושני ילדיהם מאחור,
אלסיד היה הנהג, והוא היה שיכור
והוא סטה מהכביש והתנגש בעמוד חשמל.
אחד הילדים מאחור
ילד בן 6, בעל שיער בלונדיני פרוע,
בשם אוסקר-לי.
ילד קטן וחמוד, משאת נפשם של הוריו.
הוא נהרג במקום.
ואחותו, מעט צעירה ממנו,
נערף ראשה וגם היא נהרגה.
סיפור מזעזע.
בטסי, האם
עפה קדימה דרך השמשה,
ונפצעה קשה.
היא בילתה את השנתיים הבאות
בבית החולים צ׳אריטי.
היא כוסתה בגבס מכף רגל ועד ראש.
במהלך המשפט,
מתנדבת אוסטרלית מטעמנו הדגימה זאת,
וזה אמור להזהיר אתכם
שלא להתנדב
בתיק הגנה של נידונים למוות.
אבל בזמן שהייתה בתוך הגבס,
היא נכנסה להריון.
זה כמובן היה קשור לבעלה - אלסיד,
או לדעותיו הפרימיטיביות
באשר לתפקידם של בעלים ונשים.
אף אחד לא האמין שהיא בהריון.
הרי כיצד יכולה הייתה?
למרות שזה עוד משהו שהדגמנו במהלך המשפט.
להנאת השופט,
שהיה קצת סוטה.
(צחוק)
אחלה בנאדם, למעשה.
אז היא הייתה בהריון,
אבל במשך חמישה חודשים, אף אחד לא האמין לה.
ובמהלך חמישה חודשים אלו,
ריקי, שהיה עובר,
נחשף להירושימה פרטית
של צילומי רנטגן
ולכל התרופות שניתנו לה
שלעולם לא היו ניתנות לאישה בהריון,
ואחת התרופות, באופן מוזר,
קושרה עם פדופיליה.
אם העובר נחשף לתרופה,
סיכוייו להפוך לפדופיל לאחר מכן, גדלים.
וזה כל כך מוזר,
שלא שיתפנו את חבר המושבעים בעובדה זו
מחשש שיחשבו שהמצאנו זאת,
אבל זוהי האמת.
בכל מקרה, אחרי חמישה חודשים,
הרופאים קיבלו את עובדת הריונה,
חתכו את הגבס מעל גופה,
וזה גרם לליחשושים.
הרופאים אמרו: ״את חייבת לעבור הפלה.
אין שום דרך אחרת,
אחרי כל שעשינו לך ולעובר״.
אבל אלסיד בעלה, אמר:
״לא, אין מצב.
אני קתולי, אצלנו לא מבצעים הפלות״.
אז בטסי נשאה את ריקי עד לסוף ההריון.
כשהוא נולד, ברור היה שאין הוא
הבלונדיני כחול העין,
דמוי אוסקר-לי, משאת נפשם של הוריו.
הוא היה נראה מוזר,
זו הדרך היחידה לתאר אותו.
אני בטוח שכך תיארו גם אותי בילדותי,
ואפילו כיום.
אבל ריקי בבירור סבל קשות כעובר,
ומוקדם מאוד היה ברור
שמשהו איתו לא בסדר.
הוא לא היה אוסקר-לי,
אביו העליב אותו עמוקות
על היותו כה שונה מאוסקר-לי.
הוא בעצמו סבל מהתעללות מינית.
ואז בגיל 8, הוא התחיל לישון
על גבי מצבות בבית הקברות המקומי.
בגיל 10, הוא תלה שלט
על לוח המודעות בבית ספר, שאומר:
״אני לא ריקי לנגלי,
אני הוא אוסקר-לי״,
שהוא, אתם ודאי זוכרים,
אחיו אשר מת.
ריקי כבר אז החל לפתח
פסיכוזה
שהוא היה בעצם אחיו המת, אוסקר-לי,
או שאוסקר-לי היה האלטר-אגו שלו,
שכל הזמן היה מענה אותו,
והיה גורם לו לעשות דברים כנגד רצונו.
וריקי החל לפגוע מינית בילדים אחרים,
אין ספק בכך.
הוא לא הבין בזמנו מה קורה.
לבסוף הוא גמר בכלא בג׳ורג׳יה
בגלל התעללות בילד,
למען האמת היה זה בנו של בן דודו.
זו הייתה הפעם הראשונה שבה
קיבל ייעוץ,
והיועץ אמר לו,
״אתה פדופיל, אתה חולה נפש, איננו יכולים
לטפל בך, מצבך בלתי ניתן לטיפול,
אתה תמשיך בדרך זו כל חייך.
ואכן לפי תאורייה זו״
שאגב, הינה קצת משונה לטעמי
״שנה אחרי שנשחרר אותך מהכלא,
אתה, באופן בלתי נמנע,
תתעלל בילד אחר״.
ריקי, כמו אבי, היה בחור פיקח.
יש לרוב מין דעה קדומה,
שאם אתה ממש מבריק,
אתה לא יכול לסבול מהפרעות נפשיות,
דעה שהיא כמובן טיפשית לחלוטין.
וריקי, כששמע זאת, אמר להם:
״ראו, שכנעתם אותי״.
הוא כתב מכתב לועידת החנינות בכלא ג׳ורג׳יה
שאומר: ״למען השם, אל תשחררו אותי.
שימו אותי בבית חולים לחולי נפש,
לשם אני שייך״.
אבל כפי שקורה לרוב עם בירוקרטיה,
הועידה התעלמה ממנו ושחררה אותו מהכלא.
ואכן קרה, שלאחר כשנה,
ריקי הרג ילד קטן,
ג׳רמי גילורי, בן ה-6
בנה של לורליי גילורי,
האישה שהזכרתי קודם לכן.
כאשר דיברתי איתו לראשונה על המקרה,
והוא סיפר לי מה קרה, הוא אמר:
״חשבתי שג׳רמי הוא אוסקר-לי,
שתמיד מתעלל בי, ניסיתי לנטרל אותו!״.
כמובן, אחד האתגרים
הגדולים ביותר בתיק שכזה,
הוא לנסות להסביר
לאנשים שפויים לכאורה,
דבר שהוא מנותק לחלוטין מהמציאות.
זה קשה מאוד להבין דבר כזה.
אבל אחת התובנות
שהגענו אליהן עם ריקי
הייתה שבהתבוננות בתמונה של אוסקר-לי
ובתמונה של ג׳רמי גילורי,
אפילו דודתו של אוסקר-לי לא הצליחה
להבדיל בינהם.
אולי זוהי תובנה לתוך מה שריקי
הרגיש, או ראה.
אבל אין עוררין,
הוא הרג את הילד המסכן הזה.
הוא נידון לגזר דין מוות בפעם הראשונה.
חבר המושבעים האמין שהוא חולה נפש.
הם אמרו: ״כן, אבל הוא מסוכן ומוטב להרגו״.
השגנו לו משפט חוזר,
ולפני המשפט החוזר,
למדתי להכיר את ריקי יותר מקרוב,
ולמדתי להכיר את לורליי,
אימו של הילד הקטן שנהרג.
לורליי הייתה טיפוס מרתק מאוד.
היא הייתה אלכוהוליסטית בגמילה,
עם השכלה נמוכה,
אבל היא הייתה אישה רחומה להפליא.
ומה שהיא רצתה יותר מכל,
כאם של קורבן
זה להבין ״למה?״
להבין למה קרה מה שקרה.
שוחחתי עימה ואמרתי לה:
״ראי, אם את באמת רוצה להבין,
את מוזמנת לדבר עם ריקי.
אני יודע שזה יכול להיות קשה עבורך
אבל ריקי עצמו ישמח לדבר איתך.
להתנצל, כי הוא יודע שלקח את חיי בנך,
אבל גם להסביר על מחלת הנפש הקשה שלו,
אני חושב שאם תלכי לדבר איתו,
זה לא יספק לך את כל התשובות,
כי זה היה מעשה נוגד כל הגיון,
אבל זה כן יוכל קצת לעזור לך״.
ולטעמי זוהי מחווה אדירה מצד לורליי,
שהיא אמרה:
״כן, זה מה שאני הולכת לעשות״.
אז היא הלכה לכלא, לבדה,
לראות את ריקי.
אני אמרתי לה: ״דברי עם ריקי,
אם דבריו לא ימצאו חן בעיניך,
תוכלי להעיד כנגדו במשפט, זה בסדר מבחינתי,
השיחה עימו היא רק עבורך.
אז היא הלכה לשם,
היא תמיד קראה לו ״לנגלי״.
כמובן שהיא תיעבה אותו בתחילה.
היא ישבה שם, ריקי סיפר לה את סיפור חייו
והתנצל בפנייה.
בסופן של שלוש שעות
של שיחה עם האדם שרצח את בנה בן ה-6,
היא קראה לו ״ריקי״ לראשונה ואמרה לו:
״ריקי, אני הולכת להלחם עבורך״.
היא אז עזבה את הכלא,
והלכה למשרדו של התובע המחוזי,
אני לא הולך להזכיר את שמו
כי אני לא אוהד גדול שלו,
אז היא הלכה למשרד התובע
והסבירה את כל שקרה,
היא אמרה: ״אני חושבת שריקי לנגלי חולה נפש,
ואני לא רוצה את גזר דין המוות השטותי הזה.
זה רק הולך להסב לי עוד כאב,
ומחשבות נוראיות,
זה לא יוביל לשום פיתרון״.
והתובע אמר לה:
״גברת גילורי, את מואשמת בפשע,
סליחה התכוונתי לאמר, קורבן של פשע״.
ובכל מקרה,
הוא המשיך במלחמתו להשגת גזר דין מוות.
למעשה, הרשויות ניסו לקחת ממנה את בנה השני,
בטענה שאין היא אם ראוייה,
וזאת בשל תגובתה המוזרה
לאדם שרצח את בנה הראשון.
בכל מקרה, המשפט החל,
ואחד הדברים האהובים עלי
במשפטים של המדינה כנגד נאשם ברצח, באמריקה
זו האפשרות לשאול אנשים כל מיני שאלות -
הייתי רוצה לעשות זאת גם לכם,
״אתם תחת שבועה,
אתם מחוייבים לענות על כל שאלותי״.
זה כיף גדול. באמת.
(צחוק)
כיף גדול בשבילי, לא בשבילכם.
אז בחרתי בחבר מושבעים,
והם היו אנשים נהדרים.
12 אנשים שהיו להם קרובי משפחה
שהיו להם הפרעות נפשיות קשות,
ולכן הם הבינו לא מעט בנושא.
והם גם צחקו מהבדיחות העלובות שהייתי מספר,
אז הייתי בטוח שתוצאת גזר הדין תהיה טובה,
כי הם ממש לא חיבבו את התובע.
אז אמרתי ללורליי,
ואגב, לתיק של גזר דין מוות באמריקה,
יש שני שלבים.
השלב הראשון קובע אם הנאשם אשם ברצח או לא,
ורק אם נקבע שהנאשם אשם ברצח
אז מגיע השלב השני,
שקובע חיים או מוות,
אם על הרוצח נגזר גזר דין מוות,
או מאסר עולם בכלא.
אז אמרתי ללורליי:
״ראי, אלו הם אנשים טובים,
הם לא הולכים למצוא אותו אשם ברצח,
את לא תקבלי את ההזדמנות לה קיווית,
להעיד בשלב השני, הקובע את העונש,
ולאמר שלגזר דין מוות,,
יהיו עבורך השלכות נוראיות.
פשוט אין מצב שתקבלי את ההזדמנות הזו.
אני פשוט מרגיש צורך לאמר לך זאת,
כי חוששני שזה מה להולך לקרות,
אני אישית שמח על כך,
אבל אני משתתף בצערך״.
אז היא עזבה באותו ערב,
והלכה להתפלל. אישה בעלת אמונה.
ולמחרת בבוקר, היא חזרה ואמרה:
״ההגיון שלי אומר ש....״
היא אמרה זאת עם מבטא דרומי הרבה יותר חזק,
״ההגיון שלי אומר שהוא חולה נפש,
הפתרון עבורו אינו כלא אלא
בית חולים לחולי נפש.
אני רוצה להעיד על כך שעליו להימצא
זכאי מסיבת אי שפיות.
כי הוא היה לא שפוי בזמן שהרג את בני״.
אמרתי: ״בסדר גמור״.
היא אמרה: ״דבר אחד שאני צריכה
זו ערבות
שהוא לעולם לא ישוחרר מבית החולים
ולא יתאפשר לו לפגוע בעוד ילד״.
אמרתי: ״זה פשוט להשגה״.
ריקי גם הוא רוצה בכך.
הוא רוצה להיות עכבר מעבדה
כי הוא יודע מה הוא בעצם,
היצור שהפך להיות,
ומה שנובע מכך, ללא קשר
למה שהתקשורת ניסתה תמיד להשיג,
זה שאין מישהו ששונא את ריקי לנגלי,
יותר מריקי לנגלי עצמו.
הוא רצה להיות עכבר מעבדה
כדי שיוכלו ללמוד אותו,
בכדי שאחרים לא יעברו את הסבל שעבר עליו,
ושילדים אחרים לא יסבלו
מהתעללויות כעין אלו שביצע.
אז הוא חתם על כל שהיה דרוש,
ואמרתי ללורליי: ״מה היית רוצה
שאשאל אותך כעדה במשפט״?
אז היא אמרה: ״רק תשאל אותי שאלה אחת״.
אז כך עשיתי.
אני מצטער, זה תמיד גורם לי
לתחושת גוש בגרון,
כשאני מדבר על הסיפור עם לורליי
מפני שזה היה רגע אנושי נדיר.
היא נמצאת על דוכן העדים,
ואני שואל אותה שאלה אחת,
״גברת גילורי, האם לדעתך,
האדם הזה היושב מולך,
אשר הרג את בנך בן ה-6,
היה בלתי שפוי בזמן המעשה״?
והיא פונה לחבר המושבעים ואומרת,
״ובכן, כן, יש לי דעה בנושא.
אני חושבת שריקי לנגלי החל לזעוק לעזרה
מהיום שנולד.
מסיבה כלשהי, משפחתו, החברה סביבו,
מערכת המשפט,
סרבו להקשיב לו.
ואני יושבת על כיסא העדות הזה,
ושומעת את זעקות המוות של בני ג׳רמי.
ויחד איתן אני עדיין שומעת
את האיש הזה זועק לעזרה.
ואני חושבת שהיה בלתי שפוי
בעת שהרג את בני.״
כשאתם מנסחים את הטיעון המסכם,
בתיק גזר דין מוות,
וניסחתי רבים,
זה קשה, זו אחריות עצומה.
זה לא קרוב לכיף של השלבים הקודמים,
בהם אני מתחקר אתכם.
אבל במקרה זה, היה לי קל,
פשוט דיברתי עם חבר המושבעים ואמרתי:
״הקשיבו לדבריה של הגברת,
אני לא יכול לנסח זאת באופן טוב יותר מזה״.
ואכן, הם זיכו אותו מרצח ממדרגה ראשונה,
אבל אנחנו עדיין נלחמים בשביל צדק עבורו
ועבור לורליי.
אני מספר לכם זאת משתי סיבות.
אחת, היא קורבן.
ואחד הדברים הנוראיים ביותר
בחברה שלנו כיום
הוא שהממשלה,
המורה הדגול לטוב או לרע,
מנסה ללמד קורבנות איך לשנוא.
ולורליי היא אחת מגיבורי חיי,
כי היא ניסתה להבין,
וזה ברור שכך צריך לעשות.
והסיבה השנייה קשורה במחלות נפש.
ריקי הבין שהוא חולה נפש,
שזה יותר ממה שניתן לאמר על אבי המסכן,
אבל מה שמדהים זה שלבסוף,
אף שדודתי הייתה אישה רחומה,
ומבריקה וכן הלאה,
היא לעולם לא יכלה להבין
את הסיבה להתנהגותו של אבי,
והיא מחלת הנפש שלו.
אבל לורליי גילורי כן הבינה.
לורליי גילורי הבינה
שלא רק שריקי היה חולה נפש
אלא שכולנו צריכים להבין אותו
ולא רק לשנוא אותו.
וזה המפתח,
להבין אנשים,
ואולי גם להגיע למצב
שנוכל אף למנוע
מדברים כאלו לקרות בעתיד.
וזו הסיבה שרציתי להביא בפניכם סיפור זה,
כי לורליי גילורי
היא אחת מהגיבורים הסמויים,
או הגיבורות, של עולמינו כיום,
ומאוד רציתי להשמיע את סיפורה.
אז תודה רבה לכם.
(מחיאות כפיים).
English to Hebrew: TEDx Talk subtitles - Gravity Waves Astronomy - Translator: Roni Ravia, Reviewer: Sigal Tifferet General field: Science Detailed field: Physics
Source text - English There's a classic urban myth
which says that if everyone in China
jumps up in the air all together,
then the Earth
will be rocked off its axis.
Now, believe me, I've done
the calculations, and I can say
that the Earth's axis is perfectly safe.
Although, as someone who grew up
in Britain in the 1980's,
the words 'Michael Fish'
and 'hurricane' do spring to mind.
Nevertheless, even a single person,
if they jump up in the air,
can, so to speak, make the Earth move.
The trouble is, you don't
make it move very much.
So let's suppose we could
make a measurement,
not so much about jumping scientists
shaking the Earth,
but a measurement so precise
that it could tell us something about
the change and the shape of space itself
produced by an exploding star
halfway across the galaxy.
That really does sound
like science fiction,
but in fact such a machine already exists.
It's called a laser interferometer,
and it's one of the most sophisticated
scientific instruments we've ever built.
And in a few years time
we're confident it's going
to open up for us
a whole new way of looking at the universe
called gravitational-wave astronomy.
Now gravitational waves are not
the same thing as light;
they're not part of the spectrum of light
that we call the electromagnetic spectrum,
stretching all the way from
radio waves to gamma rays.
We've already got
lots of different types of light,
and over the last 60 years or so,
we've got really rather good
at probing the universe
with all those different kinds of light.
Whether it's building a giant radio
telescope on the surface
or putting a gamma ray
observatory out in space,
we've used these different
windows in the cosmos
to tell us some quite amazing things
about how our universe works.
We've probed the birth
and the death of stars.
We've explored the hearts of galaxies.
We've even started to find planets
like the Earth going around other stars.
But the gravitational wave spectrum
will be completely different.
It will give us a window in the universe
into some of the most violent
and energetic events in the cosmos:
exploding stars, colliding black holes,
maybe even the Big Bang itself.
Now, what will we learn
from the gravitational wave window
on the universe?
Well, maybe the most exciting thing
is the things we don't know about yet,
the so-called unknown unknowns,
the things that we don't even know
we don't know yet.
It's going to take a few more years
but we are almost there.
Now, before we talk
about gravitational waves,
let's have a think about gravity.
There's another urban myth
which I'm sure everyone has heard of,
the one about the apple falling
on Isaac Newton's head.
Now, I'm not really sure if there was
any genuine fruit involved in that,
but wherever he got his inspiration from,
Newton came up with a very clever idea.
Because he worked out that
he could use the same physical law
to describe both
an apple falling from a tree
or the Moon orbiting the Earth.
And he called this
his universal law of gravity.
And it basically says that everything in
the cosmos attracts everything else.
It's a beautiful theory and
it's also very practically useful.
It lets us do all sorts of
useful things in our modern world
and has done for more than 300 years.
It lets us fly aircraft
halfway round the world,
it lets fly a rocket to the Moon and back.
But there is a problem with Newton's law
of gravity, a philosophical problem.
On a very fundamental level
it doesn't really make sense,
because Newton says there's a force
between the Earth and the Moon.
Well, how does the Moon know
it's supposed to orbit the Earth?
How does the force actually get
from the Earth to the Moon?
This was a problem which no less than
Albert Einstein puzzled over
in the early years of the 20th century.
And Einstein came up
with a truly remarkable answer.
Now, Albert Einstein was probably
the first celebrity scientist.
Even though he died in 1955,
in 1999, the editors of Time magazine
voted him the person of the 20th century.
Although I should mention there was
a public vote on the website
and they went for Elvis Presley.
(Laughter)
Now I'm as big a fan of
the King's music as anyone,
but I still have to go
with the editor's decision here.
In fact I even have my own action
figure of Einstein at the university.
(Laughter)
So what exactly did Einstein do,
if he was the person of the 20th century?
Well, what he did, was make us rethink
what gravity really is.
In Einstein's picture,
gravity isn't so much a force
between the Earth and the Moon
or apples and trees,
instead it was a curving or a bending
of space and time themselves.
So a good metaphor here
is to think of the Earth sitting
on a stretched sheet of rubber,
like a trampoline.
The mass of the Earth,
the very great mass of the Earth,
will bend that rubber sheet a lot,
and then you don't really need
to have the Moon anymore feeling
a force reaching out from the Earth.
The Moon just follows
the natural curves and bends
of space and time around the Earth.
In fact, Einstein also said
that we should no longer really think of
space and time as separate things,
so you hear people talk about
the fabric of space-time.
What Einstein said was, that gravity is
a curving, a bending of space-time.
Or as another physicist,
John Wheeler, put it rather neatly:
'Space-time tells matter how to move,
and matter tells space-time how to curve.'
Now, all that sounds
very grand and fundamental
about the nature of the universe,
but it's got a lot of
practical applications as well.
Down here on the Earth,
in the Earth's feeble gravity,
there's a very remarkable
prediction of Einstein's theory,
which you probably
have never noticed before.
Did you know for example
that clocks run more slowly
on the surface of the Earth
than high above the Earth,
because the gravitational
field is stronger.
You might remember
that scene in the movie
'Mission Impossible Ghost Protocol',
when Tom Cruise is scaling
the Burj Khalifa,
the world's tallest building.
But even when he was
800 metres above the ground,
Tom's watch, I'm sure
he was too busy to notice,
but Tom's watch would only be running
a few billionths of a second faster
than it would have done
down at ground level.
So what's a few billionths
of a second between friends?
Well, that's actually enough
to make a difference
to the Global Positioning System.
The GPS satellites,
their data has to be adjusted
for time running faster
at the altitude of the satellites.
And that's a whopping
40 microseconds a day.
Now the radio signals and
microwave signals from those satellites
can travel about 10 kilometres
in 40 microseconds.
So just think how bad
your SatNav would be,
if it were only good to 10 kilometres.
We'd all get lost pretty damn quick.
So Einstein's theory of gravity,
his General Theory of Relativity,
really does have everyday
practical effects on our daily lives.
But it's out there in deep space
where you really see it to the max.
In fact, if gravity is all
about bending space-time,
we can do a kind of thought experiment.
We can imagine that if you could put
enough matter into a small enough space,
eventually you would bend
space-time so much
that even light couldn't escape
the clutches of gravity.
You've got yourself a black hole.
Now black holes were imagined
around the time of Einstein.
In fact, in 1916, just after
Einstein had published his theory,
there was a wonderful paper
written by a young scientist,
who was at the front
in the First World War at the time,
Karl Schwarzschild.
And it sets out
the theory of a black hole.
Black holes really do sound as if they
belong in the realms of science fiction.
But we do think that
black holes actually exist,
and that for even light
to escape from a black hole
truly would be Mission Impossible.
We find black holes
in the remnants of exploded stars,
we even seem to find
them in supermassive form
in the hearts of virtually
every galaxy in the universe.
Imagine you could take a black hole
and move it close to the speed of light.
That would shake up space-time a lot,
like dropping a cannonball
on that fabric of a trampoline.
It would send ripples spreading out,
and those ripples are
what we call gravitational waves.
So gravitational waves would be
produced by things like black holes,
or their slightly less extreme
gravitational cousins
called neutron stars.
And if you could get two of them
to collide together
close to the speed of light,
that would really make some waves.
That's what we're looking for
as we embark on this new field of
gravitational-wave astronomy.
If only it were that easy.
That's the plan, but to do it is tough,
because even though
the gravitational waves
shake up space-time colossally
where the black holes are,
just like ripples in a pond,
if they spread out through the universe,
they get weaker and weaker.
By the time they arrive at the Earth,
the shaking of space-time
that we're trying to measure
is roughly speaking about a millionth
of a millionth of a millionth of a metre.
That's pretty tough to measure.
So how do you do it?
Well, at the risk of sounding like
one of those Las Vegas magic shows,
it's all done with mirrors and lasers.
What you do, is you take a laser beam,
you shine that laser beam at a mirror,
you split it into two beams that
go at right angles to each other,
bounce them off a mirror,
recombine them,
and then have a look at what you've got.
If the two beams have travelled
exactly the same distance,
then what you get back is the beams
in perfect step with each other.
They're light waves just like
all those other forms of light,
so the wave trains will be matched up.
But if they've travelled
a different distance,
they'll be out of step with each other,
they'll interfere with each other -
we call this phenomenon interference,
so that's why these things
are called laser interferometers.
So a laser interferometer
is a cool thing to have
if you want to try and
catch a gravitational wave.
But remember they're
incredibly minute signals,
so it's going to be a huge
engineering challenge to build one.
So Einstein said that
when a gravitational wave goes by,
it will stretch and squeeze
the space-time in our vicinity,
but by this incredibly tiny amount.
So we're trying to use the laser beam
and its interference pattern
to tell us if a gravitational wave
has gone past.
But you've really got to scale up
the experiment and go large.
And that is where LIGO comes in.
LIGO stands for Laser Interferometer
Gravitational-Wave Observatory.
And it's the most ambitious
and sophisticated
scientific project ever undertaken by
the National Science Foundation in the US.
In fact, there are two LIGO's.
There's one in Louisiana and there's
another one in Washington State.
And together with
two other interferometers,
one called GEO in Germany
and Virgo in Italy,
this is our early warning system
for gravitational waves.
Now, they're built
in quite remote locations, LIGO,
and I think the locals
don't really get what they're for.
One of my LIGO colleagues
was flying over the Livingston site
and a fellow passenger on the flight
was looking down at the detector and said,
'I have a theory what that's for.
It's actually a secret
government time machine.'
He wasn't quite sure
how to respond,
but well he sort of said,
'OK then, why the L-shape?'
And she said, 'Ah, they have to
come back again.'
(Laughter)
Time travel really is science fiction,
but finding gravitational waves,
we very much hope,
in a few years time, will be science fact.
Now it is tough.
All those tiny, tiny effects
we're trying to measure
could be swamped by the local effects
of disturbances from shaking the ground;
not because of out there in the universe,
but because of very much more
mundane phenomena here on Earth.
So what you've got to do,
is put your mirrors
on very complex suspension systems
that push against the limits
of materials technology.
And even the buffeting of the air
in the laser beam
could swamp our signal,
so we have to send
the lasers back and forth
in the most ultra-high vacuum system
anywhere on Earth,
only one trillionth of the atmospheric
pressure that we're breathing here today.
So put all that together,
spend a few hundred million dollars,
and hope you're going to find
some gravitational waves,
but it takes a lot of scientists to do it.
So at Glasgow we're part
of the LIGO scientific collaboration.
More than 900 scientists
and engineers around the world
looking for gravitational waves.
Now we haven't found any yet,
but having multiple detectors,
it's not just a 'buy one, get one free',
It's because if you detect a signal in
both detectors, both LIGO detectors,
that helps to convince you
you've really got something.
And if you see it in Virgo
and GEO as well, all the better.
So very soon we're going to have
a global network of advanced detectors
because the LIGO's aren't quite
sensitive enough to do the job yet.
But we're giving them more heavy mirrors,
more powerful lasers,
better suspension systems,
and we expect by about 2016
that we'll have a network of advanced
gravitational-wave interferometers
looking for gravitational waves.
Now how long will we have
to wait to get a signal?
We don't really know,
but based on what we do know,
we don't think it should be more
than a few months.
In fact, at a conference last year,
a group of us in Poland
tried to come up with a figure, a date,
of when we expect to see one.
Now our tongues were
a little bit in our cheeks
when we predicted
the date of January 1st, 2017.
I did point out there probably
wouldn't be very many people
at work in Glasgow that day.
(Laughter)
However gravitational waves are coming.
We stand on the brink of opening
this new window on the universe
and it's a very exciting time
to be an astrophysicist.
Thank you very much.
(Applause)
Translation - Hebrew ישנה אגדה אורבנית קלאסית
שאומרת שאם כל הסינים יקפצו יחד באויר,
אז כדור הארץ יטולטל מצירו.
האמינו לי, עשיתי את החישובים
ואני יכול לאמר
שצירו של כדור הארץ אינו בסכנה.
למרות שכמישהו שגדל בבריטניה
של שנות השמונים
זה מזכיר לי את מקרה
מייקל פיש וההוריקן.
בכל אופן, אפילו אדם בודד הקופץ באויר,
יכול, כביכול, לגרום לכדור הארץ לזוז.
הבעייה היא, הוא לא יכול להזיזו בהרבה.
אז בואו נניח שנוכל לבצע מדידה,
לא מדידה של מדענים הקופצים
ומטלטלים את כדור הארץ
אלא מדידה כה מדויקת
שהיא תוכל לאמר לנו משהו
על מצב המרחב והשינוי שחל בו
כתוצאה מכוכב שהתנפץ
בעברה השני של הגלקסיה.
זה באמת נשמע כמו מדע בדיוני,
אך למעשה מכונת מדידה כזו
כבר קיימת.
שמה הוא אינטרפרומטר הלייזר,
וזהו אחד המכשירים המדעיים
המתוחכמים ביותר שבנינו אי פעם.
ובעוד כמה שנים
אנחנו בטוחים שמכשיר זה
יפרוש בפנינו
דרך הסתכלות חדשה לגמרי על היקום
הנקראת אסטרונומיה של גלי גרביטציה.
גלי גרביטציה וגלי אור הם לא אותו דבר,
גלים אלו אינם נכללים בספקטרום האור
אשר אנו מכנים הספקטרום האלקטרומגנטי,
המשתרע בין גלי הרדיו לגלי הגאמה.
כבר יש לנו הרבה סוגים של גלי אור,
ובשישים השנים האחרונות
פחות או יותר,
נהיינו די טובים בלחקור את היקום
עם כל סוגי גלי האור האלו.
אם על ידי בניית רדיו-טלסקופ ענק
על פני הארץ
ואם בבניית מצפה כוכבים של גלי גאמה
בחלל החיצון,
השתמשנו בחלונות שונים אלו בקוסמוס
על מנת לספר לנו דברים די מדהימים
על הדרך שבה היקום שלנו מתנהג.
בחנו את לידתם ומותם של כוכבים.
חקרנו את לב ליבן של הגלקסיות.
אפילו התחלנו למצוא כוכבי לכת שבדומה
לכדור הארץ, סובבים סביב כוכבים אחרים.
אבל הספקטרום של גלי הגרביטציה
יהיה דבר שונה לגמרי.
הוא יאפשר לנו חלון אל היקום
אל עבר המאורעות האנרגטים
והאלימים ביותר בקוסמוס:
התנפצות כוכבים, התנגשות חורים שחורים,
אולי אפילו חלון לחקר המפץ הגדול בעצמו.
אז מה נלמד
מהחלון שפותחים בפנינו גלי הגרביטציה
לצפייה על היקום?
ובכן, אולי התגלית המסעירה ביותר
היא על דברים שעדיין איננו יודעים,
מה שנקרא, הנעלמים הבלתי ידועים,
הדברים שאנחנו עדיין לא יודעים שקיימים.
זה יקח עוד כמה שנים
אך אנו כבר קרובים מאוד.
אז לפני שנתחיל לדבר על גלי גרביטציה,
בואו נחשוב על הגריביטציה עצמה.
ישנה אגדה אורבנית נוספת,
שאני בטוח שכולם מכירים,
זאת המדברת על התפוח
שנפל על ראשו של אייזק ניוטון.
אני לא ממש בטוח אם פרי אמיתי
אכן היה מעורב בסיפור,
אך לא משנה כיצד ניוטון קיבל את השראתו,
הוא הצליח להגות רעון גאוני,
כי הוא הבין שהוא יכול
להשתמש באותו רעיון פיסיקלי
גם בכדי לתאר תפוח הנופל מהעץ
וגם בכדי לתאר ירח הסובב את כדור הארץ.
והוא קרא לזה חוק הגרביטציה האוניברסלי.
וחוק זה אומר למעשה שכל גוף בקוסמוס
מפעיל כח משיכה על כל הגופים האחרים.
זוהי תיאוריה יפהפיה והיא אף מאוד שימושית.
היא משמשת אותנו בהרבה
מהמצאות העולם המודרני
וכך עשתה במשך למעלה משלוש מאות שנה.
היא מאפשרת לנו להטיס מטוסים
אל עברו השני של הגלובוס,
ולהטיס חללית אל הירח ובחזרה.
אולם ישנה בעיה עם חוק הגרביטציה של ניוטון,
בעייה פילוסופית.
ברמה בסיסית ביותר, היא פשוט בלתי הגיונית,
כי ניוטון אומר שיש כח משיכה
בין כדור הארץ לירח.
אז איך הירח יודע
שהוא אמור להסתובב סביב כדור הארץ?
איך הכח בעצם עובר מכדור הארץ לירח?
זוהי בעייה שהעסיקה
אפילו את אלברט איינשטיין
בתחילת המאה העשרים.
ואיינשטיין הגיע לפיתרון מרשים ביותר.
אלברט איינשטיין היה ככל הנראה
המדען הסלבריטאי הראשון.
אף על פי שנפטר בשנת 1955,
עורכי מגזין טיים בחרו בו בשנת 1999
לאישיות של המאה העשרים,
למרות שעלי לציין שבהצבעה שנערכה
בקרב הקוראים באתר האינטרנט של המגזין
זכה אלוויס פרסלי.
(צחוק)
גם אני, כמו כולם,
מעריץ גדול של מלך המוסיקה,
אך אני עדיין מצדד בדעת עורכי המגזין.
למעשה, יש לי אפילו בובת איינשטיין
על שולחני באוניברסיטה.
(צחוק)
אז מה בדיוק עשה איינשטיין בכדי לזכות
בתואר האישיות של המאה העשרים?
ובכן, מה שהוא עשה זה לגרום לנו
לחשוב מחדש מה היא בעצם גרביטציה.
בעיני איינשטיין, גרביטציה איננה כח
בין כדור הארץ לירח או בין תפוחים לעצים,
במקום זאת, הגרביטציה היננה עיקול
או כיפוף של המרחב והזמן.
מטאפורה מתאימה תהיה
לחשוב על כדור הארץ
כמונח על יריעת גומי מתוחה,
כמו טרמפולינה.
המסה האדירה של כדור הארץ,
תעקם משמעותית את יריעת הגומי
ואז לא יהיה יותר צורך
בחשיבה על ירח המרגיש
בכח המגיע מכיוון כדור הארץ.
הירח פשוט ינוע לאורך העיקולים והפיתולים
של המרחב והזמן הסובב את כדור הארץ.
למעשה, איינשטיין טען בנוסף
שאין לחשוב יותר על זמן ומרחב
כשתי אושיות נפרדות,
לכן שומעים אנשים המדברים
על אריג המרחב-זמן.
מה שאיינשטיין טען זה שגרביטציה
היא עיקול של המרחב-זמן.
או כפי שניסח זאת בבהירות
הפיסיקאי ג׳ון ווילר:
׳המרחב-זמן אומר לחומר כיצד לנוע
והחומר אומר למרחב-זמן כיצד להתעקל.׳
כל זאת אולי נשמע גרנדיוזי ומופשט,
באשר לאופן התנהלותו של היקום,
אך יש לזה גם השלכות שימושיות.
כאן על כדור הארץ, בשדה הגרביטציה החלוש,
ישנה נבואה חשובה לתאורייה של איינשטיין,
אשר ודאי לא הבחנתן בה לפני כן.
האם ידעתם לדוגמה,
ששעונים מתקדמים לאט יותר
על פני כדור הארץ
מאשר גבוה מעל פני השטח,
וזאת משום ששדה הגרביטציה חזק יותר.
אתם ודאי זוכרים את הסצנה מהסרט
משימה בלתי אפשרית - קוד הצללים,
כשטום קרוז מטפס
על בורג׳ ח׳ליפה, הבניין הגבוה ביותר בעולם,
אבל אף שהיה שמונה מאות מטרים מעל הקרקע,
שעונו של טום, אף שהיה ודאי
עסוק מכדי להבחין בכך,
התקדם בכמה מליארדיות שנייה מהר יותר
משהיה מתקדם על הקרקע.
אז מה זה כמה מליארדיות שנייה בין חברים?
ובכן, זה למעשה שינוי מספיק משמעותי
בעבור מערכת המיקום הגלובלית (ג׳י. פי. אס).
הנתונים של לווייני הג׳י. פי. אס.
צריכים להיות מותאמים
להתנהלותו המהירה יותר של הזמן
בגובה בה מצויים הלוויינים.
וזהו לא פחות מארבעים מליוניות שנייה ביום.
גלי הרדיו והמיקרו מלוויינים אלו
יכולים לנוע במהירות של עשרה קילומטרים
בתוך ארבעים מיליוניות שנייה.
אז תארו לעצמכם כמה גרועה תהיה
מערכת הניווט ברכבכם,
אם היה לה דיוק של עשרה קילומטרים.
כולנו היינו הולכים לאיבוד די מהר.
אז תאוריית הגרביטציה של איינשטיין,
תורת היחסות שלו,
הינה בעלת השלכות מעשיות בחיי היומיום.
אך החלל החיצון הינו המדיום
בו התאוריה נמצאת בשיאה.
למעשה, אם גרביטציה מסתכמת
בכיפוף המרחב-זמן בלבד,
אז אנו יכולים לבצע איזשהו ניסוי מחשבתי.
אנו יכולים לדמיין שאם אפשר
לדחוס מספיק חומר לתוך מרחב מספיק קטן,
אז ניתן יהיה לעקל את המרחב-זמן באופן כזה
שאפילו האור לא יוכל להימלט
מאחיזתה האימתנית של הגרביטציה.
ובכך ליצור חור שחור.
ואכן. רעיון החורים השחורים הועלה
בזמנו של איינשטיין.
למעשה, ב-1916, מיד לאחר שאיינשטיין
פירסם את תורת היחסות שלו,
נכתב מאמר נהדר על ידי מדען צעיר,
שבלט מאוד באותה תקופה
של מלחמת העולם הראשונה,
קארל שוורצשילד.
ומאמר זה הציג את תאוריית החורים השחורים.
חורים שחורים באמת נשמעים כאילו
נלקחו מעולם המדע הבדיוני,
אך אנחנו עדיין מאמינים בקיומם,
ובזה שבריחת אור מתוך חור שחור
באמת תחשב כמשימה בלתי אפשרית.
אנו מוצאים חורים שחורים בין
שרידיהם של כוכבים שהתנפצו,
ואף מוצאים אותם בצורה סופר-מאסיבית
בליבה של כל גלקסיה ביקום.
דמיינו שניתן יהיה לגרום לחור שחור
לנוע במהירות הקרובה למהירות האור.
זה יערער מאוד את המרחב-זמן,
בדומה ליריית פגז על יריעת הגומי
של הטרמפולינה.
ויגרום לגלים להתפשט החוצה,
וגלים אלו הם בעצם גלי גרביטציה.
אז גלי גרביטציה
נוצרים על ידי חורים שחורים,
או על ידי בני דודם הפחות קיצוניים -
הכוכבים הנייטרונים.
ואם ניתן יהיה לגרום להתנגשות של שניים כאלה
במהירות הקרובה למהירות האור,
זה באמת יגרום לזעזוע אדיר.
ולזה בעצם אנו שואפים
בתחום המחקר החדש הזה הנקרא
אסטרונומיה של גלי גרביטציה.
הלוואי והיה זה כל כך פשוט.
זוהי התוכנית אולם בפועל זה מסובך,
כי גם אם גלי גרביטציה
מערערים לגמרי את המרחב-זמן
בקרבת החורים השחורים,
כמו גלים באגם,
אם הם יתפשטו ביקום,
הם יחלשו יותר ויותר.
עד שיגיעו לכדור הארץ,
הרעידות של המרחב-זמן שאנו מנסים למדוד
יהיו בסדר גודל של
מיליונית של מיליונית של מיליונית מטר.
את זה די קשה למדוד.
אז כיצד עושים זאת?
ובכן, נכון שאני נשמע כמו
מופע קסמים שרלטני מלאס וגאס,
הכל נעשה על ידי מראות ולייזרים.
מה שעושים זה לקחת קרן לייזר,
להעבירה דרך מראה
המפצלת אותה לשתי קרניים
בזוית 90 מעלות האחת לשנייה,
לתת לקרניים להיות מוחזרות
על ידי מראות צד, לאחדן מחדש,
ואז לבחון מה התקבל.
אם שתי הקרניים כיסו בדיוק את אותו מרחק,
אז התקבלו קרניים מסונכרנות להפליא.
הן הרי קרני אור לכל דבר,
אז פולסי הגל שלהם יהיו מתואמים.
אבל אם הקרניים כיסו מרחקים שונים,
הן לא יהיו מסונכרנות,
הן יפריעו אחת לשנייה -
תופעה לה אנו קוראים אינטרפירנס
(בעברית, התאבכות),
ולכן מכשיר זה נקרא אינטרפרומטר הלייזר.
אז אינטרפרומטר הלייזר מאוד עוזר
אם ברצוננו לנסות וללכוד גל גרביטציה.
אך זיכרו שאלו הם סיגנלים זעירים ביותר,
אז לבנות מכשיר כזה
הולך להיות אתגר הנדסי כביר.
איינשטיין אמר שכשגל גרביטציה חולף,
המרחב-זמן בקירבתו
יימתח ויתכווץ,
אך ברמה כמעט בלתי מורגשת.
אז אנו מנסים להשתמש בקרן הלייזר
ובתבנית ההתאבכות שלה
על מנת לספר לנו האם חלף לידנו גל גרביטציה.
אולם צריך לחשוב על ניסוי זה
בקנה מידה הרבה יותר גדול.
וכאן נכנסת ל.י.ג.ו למשחק.
ל.י.ג.ו הינה מעבדת מחקר של גלי גרביטציה
באמצעות אינטרפרומטר הלייזר.
וזהו הפרוייקט המתוחכם והשאפתני ביותר
שלקחה על עצמה קרן המדע הלאומית בארה״ב.
למעשה, קיימות שתי מעבדות ל.י.ג.ו
האחת בלואיזיאנה והשנייה במדינת וושינגטון.
וביחד עם עוד שתי מעבדות אינטרפרומטר,
ג.א.ו שבגרמניה ווירגו שבאיטליה,
הן מהוות את מערכת ההתרעה שלנו
על גלי גרביטציה.
הן ממוקמות באזורים די מרוחקים,
ואני סבור שהמקומיים
לא ממש מבינים את שימושם.
אחד מעמיתי במעבדת ל.י.ג.ו
טס מעל האתר בליוינגסטון
והנוסעת לידו התבוננה על הגלאי ואמרה,
"יש לי תאוריה למה זה משמש.
זוהי בעצם מכונת זמן סודית של הממשלה."
ידידי לא ממש ידע כיצד עליו להגיב,
אז הוא זרק משהו כמו
"או.קי אז למה צורתו מעוקמת?"
אז היא ענתה, "אה, זה בכדי שיוכלו לחזור."
(צחוק)
נסיעה בזמן היא באמת מדע בדיוני,
אך אנו מקווים שגלי גרביטציה,
בעוד כמה שנים, יהיו מדע עובדתי.
זה קשה.
כל האפקטים המזעריים שאנו מנסים למדוד
יכולים להיעלם בצילן של הפרעות מקומיות
כגון רעידות של הקרקע.
לא בגלל תופעה אי שם ביקום,
אלא בגלל תופעות הרבה יותר שיגרתיות
כאן על כדור הארץ.
אז מה שנחוץ זה להניח את המראות
על מערכת תלייה מאוד מורכבת
הדורשת את טכנולוגיית החומרים
המתקדמת ביותר.
ואפילו התנגדות האויר לקרן הלייזר
יכולה להעלים את הסיגנל שלנו,
אז אנו חייבים להעביר את קרני הלייזר
במערכת ואקום הקיצונית ביותר
שקיימת על כדור הארץ,
רק טריליונית מהלחץ האטמוספרי
שאנחנו נושמים כאן היום.
אז ניקח את כל זה בחשבון,
נשקיע כמה מאות מיליוני דולרים,
ונקווה למצוא את קיומם של כמה גלי גרביטציה,
אך דרושים לא מעט מדענים בכדי לעשות זאת.
כאן בגלאזגו אנחנו חלק מפרוייקט
שיתוף פעולה מדעי עם מעבדת ל.י.ג.ו
יותר מ-900 מדענים ומהנדסים ברחבי העולם
מחפשים אחרי גלי גרביטציה.
עדיין לא מצאנו אותם,
אבל קיומם של שני גלאים,
זה לא בזכות מבצע ׳קנה אחד קבל שני חינם׳,
זה משום שאם שני גלאי ל.י.ג.ו
יבחינו בסיגנל,
זה ישכנע אותנו שבאמת עלינו על משהו.
ואם ג.א.ו ווירגו יבחינו בזה גם,
אפילו יותר טוב.
אז בקרוב תהיה לנו רשת גלובאלית
של גלאים מתקדמים
כי אלו של ל.י.ג.ו עדיין לא רגישים מספיק
לביצוע המשימה.
אבל אנו מתחזקים אותם במראות עוצמתיות יותר,
ובלייזרים חזקים יותר,
ומערכת תלייה משופרת,
ואנו מצפים שעד 2016 לערך
תהיה לנו רשת מתקדמת של אינטרפרומטרים
המחפשים הוכחה לקיומם של גלי גרביטציה.
כמה זמן נצטרך לחכות עד לקבלת סיגנל?
אנחנו לא ממש יודעים,
אך בהסתמך על מה שאנחנו כן יודעים,
איננו סבורים שזה יקח
יותר מכמה חודשים ספורים.
למעשה, בכנס שהתקיים לפני שנה,
כמה מאיתנו בפולין,
ניסו לנחש מספר, תאריך,
שבו אנו מצפים להבחין בסיגנל.
בבדיחות דעת
ניבאנו שתאריך זה יהיה הראשון לינואר 2017.
אני אז הצבעתי על העובדה שוודאי לא יגיעו
הרבה אנשים לעבוד בגלאזגו באותו יום.
(צחוק)
בכל מקרה, גלי גרביטציה קרבים ובאים.
אנחנו על סף פתיחתו
של חלון חדש אל עבר היקום
ואלו הם זמנים מלהיבים מאוד
עבור אסטרופיסיקאים.
תודה רבה לכם.
(מחיאות כפיים)
More
Less
Experience
Years of experience: 5. Registered at ProZ.com: Mar 2016.
Hebrew to English (Society of Translators and Interpreters of British Columbia)
Memberships
N/A
Software
Microsoft Word, Powerpoint
Bio
I am an Israeli born Canadian citizen residing in beautiful Squamish, British Columbia where I spend my free time rock climbing and skiing.
I have a B.Sc in Geophysics from Tel Aviv University and a M.Sc in Atmospheric Sciences from McGill University.
I work within my community as a Math/Physics tutor.
I am proficient in both English and Hebrew and enjoy translation very much.
I am an associate translator at STIBC - language combination Hebrew--> English
I am a translator/reviewer at the TED Open Translation Project - language combination English--> Hebrew
I am committed to excellence and welcome any inquiries.
Portfolio