This site uses cookies.
Some of these cookies are essential to the operation of the site,
while others help to improve your experience by providing insights into how the site is being used.
For more information, please see the ProZ.com privacy policy.
Freelance translator and/or interpreter, Verified site user
Data security
This person has a SecurePRO™ card. Because this person is not a ProZ.com Plus subscriber, to view his or her SecurePRO™ card you must be a ProZ.com Business member or Plus subscriber.
Affiliations
This person is not affiliated with any business or Blue Board record at ProZ.com.
Open to considering volunteer work for registered non-profit organizations
Rates
Portfolio
Sample translations submitted: 3
English to Hebrew: Hebrew kaze ('like'), ke'ilu ('like'), and the decline of Israeli ('direct') speech General field: Other Detailed field: Linguistics
Source text - English Discussion: kaze, ke’ilu and the decline of Israeli dugri (‘dirert') speech
We have seen that the four functions of hedging, self-rephrasal, focus marking, and quotation are distributed differentially between Hebrew kaze and ke’iIii. Whereas the functions of hedging and quotation are common to both kaze and ke’ilu, self-rephrasal and focus marking are performed only by ke’ilu. Whereas kaze functions predominantly as a hedge, ke’ilu functions first and foremost as a discourse marker preceding self-rephrasals.
As for the hedging function, there is less flexibility in the positioning of kaze
(both declining and fossilized) in relation to the hedged utterance, in comparison to the case of £e’iIu. We find significant quantitative differences in the employ- ment of the two words as hedges (71% of all tokens of knze, but only 14% of all tokens of ke’ilu), as well as differences in the ways in which interpersonal and ref- erential constraints in the discourse shape employment of these two expressions. As for the newly emerging quotative function, here as well, we find a quantitative difference in employment (9% of all tokens of kaze, but only 4.5% of all tokens of ke’ilu). More significantly, kaze manifests some uses not exhibited by ke’ilu,- namely, a use prefacing sound effects and gestures as well as one prefacing con- structed dialogue without a verbum dicendi.
Fleischman and Yaguello (1999) mention a range of languages exhibiting functional equivalents of the English like and French genre — words having to do with the concept of comparison which have developed at least one of the func- tions of hedge, focus, or quotative, and often all three. Besides Hebrew ke’ilu, we find in their list German so, Finnish niinkii, Bislama (New Guinea) olsem, Swedish likson, Italian tipo, Swedish typ, Lahu (Tibeto-Burman) qhe, Japanese nanka, Tok Pisin olsem, and Buang (New Guinea) {na)be.
The functional itineraries of kaze and ke’ilu, revealed through close analysis of actual instances of talk-in-interaction , 3° are in many ways similar to the func- tional itineraries described for like and genre. The tendency across quite a few lan- guages to independently develop similar functional itineraries for elements having similar lexical sources can shed light not only on linguistic processes, as Traugott has claimed (199 7), but also on cultural ones. Indeed, Tagliamonte and Hudson (1999), in their study of the systematic global diffusion of the BE LIKE construc- tion across geographically separated speech communities, call for ‘further research into the social and linguistic mechanisms underlying such international ... lin- guistic change’ (p. 147, emphasis added). Whereas Maschler (in press b) relates more to these linguistic mechanisms and discusses grammaticization in cross- language perspective, here I would like to address the social issues. Why, then, the recent abundance of expressions equivalent to kaze and ke"ilu in so many languages? The proliferation of kaze and ke’ilu in Israel over the past decade or so is not accidental. It became possible in a culture that has undergone very specific change from one in which dugri speech (directness, ‘straight talk’) is central (Katriel, 1986), to one in which this speaking style is in decline (Katriel, 1999, forthcoming). At the basis of a dugri mode of speaking rests a decided, self-confi- dent and undoubting voice. One cannot constantly hedge and rephrase oneself
and speak dugri at the same time.
The words of a high school student, an 18-year-old young man, interviewed by Hirschfeld (1990) in his cultural-philosophical study of kaze and ke’ilu, illus- trate one aspect of the decline of the decided, undoubting voice:
’halaxti kaze lakolnoa ke’ifu (‘I went kaze to the movies ke’ilu’)’ ... is said with the feeling that there is something pretentious, scornful, or pathetic ... about really wanting, really going, really doing. In other words, I really did go to the movies, but this going didn’t have in it what was supposed to be in it. I went kaze. It’s only similar to going. The movies, too, are just similar to movies. Things are much less what they are, what we’ve heard they were, what we know they could be. I went — indeed. But what happened was’kaze’. (p. 9, my translation)
This change in Israeli culture did not occur in a vacuum. This youth’s words
echo the larger postmodern context Israelis are exposed to.
Gergen (1991) has written about the saturation of society by multiple voices. According to I3ergen, our exposure to new technologies in the postmodern era has resulted in our being able to sustain relationships with an ever-expanding range of other persons and, therefore, in our increased awareness of the multi- plicity of voices:
[This] social saturation brings with it a general loss in our assumption of true and knowable selves. As we absorb multiple voices, we find that each ’truth’ is relntivized by otir simultaneous consciousness of compelling alternatives. We come to be aware that each truth about ourselves is a construction of the moment, true only for a given time and within certain relationships. (p. 1 6, emphasis added)
In this postmodern world, in which ‘persons exist in a state of continuous con- struction and reconstruction ... where anything goes that can be negotiated’ (Gergen, 1991: 7), it is no surprise that so much is hedged and rephrased. As we have seen throughout this study, kaze and ke’ilu have a major role in this. ‘The limits of language ... mean the limits of my world’, wrote Wittgenstein in his Tractatus Logico-Philosophicus. The motivation to hedge and rephrase utterances originates in the same place, in recognizing the limits of one’s language (and of one’s world). It is an attempt to ke’ilu overcome these limits.
In the Israeli context, however, a special bent is added to this postmodernity. Hirschfeld (1990) writes that in the silence that was created in the classroom fol- lowing the words of the youth above, another student raised her hand and said plainly:
We go to the movies ke’ilu, because I feel that the important things in the world are not us and what we do or want to do. The important things are (and she didn’t think for long) Memorial Day, Intifada, The Holocaust. We’re just ke’ilu kaze. (p. 9, my translation)
The ‘complete sadness that descended suddenly’ upon this room full of 18-year- olds is instructive of what is so Israeli about this way of being in the world.
Translation - Hebrew דיון: כזה, כאילו ודעיכת נאום הדוגרי (ישיר) הישראלי
ראינו שארבעת הפונקציות של הסתייגות, ניסוח מחודש, סימון מיקוד וציטוט מתפלגות באופן דיפרנציאלי בין כזה ו כאילו בעברית. בעוד שפונקציות ההסתייגות והציטוט משותפות גם ל כזה וגם ל כאילו, ניסוח מחודש וסימון המיקוד באים לידי ביטוי רק ב כאילו. בעוד ש כזה מתפקד בעיקר כמסייג, כאילו מתפקד בראש ובראשונה כסמן שיח שמקדים לניסוח מחודש.
באשר לתפקוד המסייג, קיימת פחות גמישות במיקום ה כזה (מוטה ומאובן גם יחד) ביחס לאמירה המסוייגת, בהשוואה למקרה של כאילו. אנו מוצאים הבדלים כמותיים משמעותיים בשימוש בשתי המילים הללו כהסתייגות (71% מכלל האזכורים של כזה, אך רק 14% מכלל האזכורים של כאילו), כמו גם הבדלים בדרכים בהן האילוצים הבין אישיים וההתייחסותיים בשיח מעצבים את השימוש בשני הביטויים הללו. באשר לשימוש החדש לאחרונה בפונקציה הציטוטית, גם כאן אנו מוצאים הבדל כמותי בשימוש (9% מכלל אזכורי ה כזה, אך רק 4.5% מכלל אזכורי ה כאילו). באופן משמעותי יותר, כזה מופיע בשימושים מסוימים שלא מופיעים במקרה של כאילו, כלומר שימוש לפני אפקטים קוליים ומחוות, כמו גם כמקדים לדיאלוג מובנה ללא verbum dicendi.
Fleischman and Yaguello 1999 מזכירים מספר שפות המציגות מקבילות פונקציונליות ל like באנגלית ו genre בצרפתית- מילים הקשורות למושג ההשוואה שפיתחו לפחות אחת מהפונקציות של הסתייגות, מיקוד או ציטוט, ולעתים קרובות את שלושתם. מלבד כאילו בעברית, אנו מוצאים ברשימה שלהם so בגרמנית, niinku בפינית, Bislama (גינאה החדשה)-olsem ,בשבדית-likson, באיטלקית-tipo, בשבדית-typ, ביפנית-nanka
Lahu (Tibeto-Burman)-que, Tok Pisin-olsem, Boang (גינאה החדשה) (na) be
המסלולים הפונקציונליים של כזה ו- כאילו, שנחשפו באמצעות ניתוח מקרוב של מקרים ממשיים של אינטראקציית שיחה, 30 דומים במובנים רבים למסלולים הפונקציונליים המתוארים עבור like ו genre. הנטייה בלא מעט שפות לפתח באופן עצמאי מסלולים פונקציונליים דומים לאלמנטים בעלי מקורות מילוניים דומים יכולה לשפוך אור לא רק על תהליכים לשוניים, כפי שטען (Traugott (1997, אלא גם על תהליכים תרבותיים. ואכן,( Tagliamonte and Hudson ( 1999, במחקרם על התפוצה הגלובלית השיטתית של המבנה BE LIKE על פני קהילות דיבור המופרדות מבחינה גיאוגרפית, קוראים למחקר נוסף על המנגנונים החברתיים והלשוניים העומדים בבסיסו של ... שינוי לשוני בינלאומי '(עמ' 147, הדגש בנוסף). בעוד (Maschler (in press b מתייחסת יותר למנגנונים לשוניים אלה ודנה בהִדַּקְדְּקוּת מהתבוננות חוצת שפות, כאן ברצוני להתייחס לסוגיות החברתיות. מדוע, אם כן, קיימים שפע ביטויים המקבילים ל- כזה ו- כאילו בכל כך הרבה שפות לאחרונה? ריבוי ה כזה ו כאילו בישראל בעשור האחרון לערך אינו מקרי. זה התאפשר בתרבות שעברה שינוי מאוד ספציפי של מעבר מתרבות שבה דיבור דוגרי (ישירות, 'דיבור ישר') הוא מרכזי (Katriel, 1986),לתרבות שבה סגנון דיבור זה נמצא בדעיכה (בקרוב Katriel, 1999). בסיס הדיבור הדוגרי נשען על קול נחרץ, בטוח בעצמו ונטול ספק. אי אפשר להסתייג ולהתנסח מחדש תוך כדי דיבור דוגרי.
דבריו של תלמיד תיכון, צעיר בן 18, שרואיין על ידי הירשפלד (1990) במחקרו התרבותי-פילוסופי על כזה ו כאילו, מעידים על היבט אחד של שקיעת הקול הנחרץ, חסר הספק:
הלכתי כזה לקולנוע כאילו… זה נאמר בתחושה שיש משהו יומרני, מלא בוז או פתטי ... בכך שרוצים באמת, הולכים באמת, עושים באמת. במילים אחרות, באמת הלכתי לקולנוע, אבל ההליכה הזו לא כללה את מה שאמורה הייתה לכלול. הלכתי כזה. זה רק דומה לללכת. גם הסרטים עצמם הם רק דומים לסרטים. הדברים הם הרבה פחות ממה שהם, ממה ששמענו שהם היו, מה שאנחנו יודעים שהם יכולים להיות. הלכתי - באמת. אבל מה שקרה היה 'כזה '. (עמ '9, התרגום שלי)
שינוי זה בתרבות הישראלית לא התרחש בחלל ריק. דברי הנער הזה מהדהדים את ההקשר הפוסט-מודרני הגדול יותר שישראלים נחשפים אליו.
Gergen 1991 כתב על הרוויה הקיימת בחברה על ידי מספר קולות. על פי Gergen, החשיפה שלנו לטכנולוגיות חדשות בעידן הפוסט מודרני הביאה ליכולתנו לקיים מערכות יחסים עם מגוון הולך וגדל של אנשים אחרים ולכן, למודעות המוגברת שלנו לריבוי הקולות:
הרוויה החברתית [הזו] מביאה איתה הפסד כללי בהנחתנו של האני האמיתי והידוע. כאשר אנו סופגים קולות מרובים, אנו מגלים כי כל 'אמת' נשקלת באופן יחסי על ידי התודעה הסימולטנית שלנו של אלטרנטיבות משכנעות. אנו הופכים למודעים לכך שכל אמת לגבי עצמנו היא הבנייה של הרגע, נכונה רק לזמן נתון ובתוך מערכות יחסים מסוימות. (עמ '16, הדגש בנוסף).
בעולם פוסט-מודרני זה, שבו 'אנשים קיימים במצב של בנייה ושחזור מתמשכים ... שבו ניתן לנהל משא ומתן לגבי כל דבר' (Gergen, 1991: 7), אין זה מפתיע שכל כך הרבה מסויג ומנוסח מחדש. כפי שראינו במהלך המחקר זה, ל כזה ו כאילו יש תפקיד מרכזי בכך. 'גבולות השפה ... משמעותן גבולות עולמי', כתב Wittgenstein ב- Tractatus Logico-Philosophicus שלו. המוטיבציה להסתייג ולנסח מחדש את האמירות מקורן באותו מקום, בהכרה בגבולות שפתינו (ועולמינו). זהו ניסיון כאילו להתגבר על גבולות אלה.
בהקשר הישראלי, לעומת זאת, מתווספת כפיפה מיוחדת לפוסט-מודרניות זו. הירשפלד (1990) כותב כי בשקט שנוצר בכיתה בעקבות דברי הנער המובאים למעלה, תלמידה אחרת הרימה את ידה ואמרה בפשטות:
אנחנו הולכים לסרט כאילו, כי אני מרגישה שהדברים החשובים בעולם הם לא אנחנו ומה אנחנו עושים או רוצים לעשות. הדברים החשובים הם (והיא לא חשבה זמן רב) יום הזיכרון, אינתיפאדה, השואה. אנחנו פשוט כאילו כזה. (עמ '9, התרגום שלי)
ה'עצב הגדול שירד פתאום' על הכיתה הזו המלאה בבני\ות 18 ממחיש את מה שהוא כל כך ישראלי בדרך הקיום הזו בעולם.
French to Hebrew: Le zen du “slow travel” General field: Other Detailed field: Tourism & Travel
Source text - French
Dans un monde où l'ennui est un péché et presque toute activité est considéré comme une perte de temps, nous sommes susceptibles de nous sentir impatients et nerveux si nos actions ne reçoivent pas de récompense immédiate. (“Pourquoi tu réponds pas sur ton portable ?” ; “Les photos de noël ne sont pas encore sur Instagram ?”) C’est alors qu’on prend du temps off et qu’on part en vacances, un acte qui est en fait socialement accepté et même légitime (merci, quand même !). Mais là aussi, il y a des attentes qui dépassent les capacités humaines dans leur intégralité. Et surtout lorsque notre seul souhait, c’est de nous reposer…
Le point de départ de la culture FOMO (fear of missing out en anglais, soit “peur de passer à côté de quelque chose” en français) a des racines économiques bien définies. Ici, le plus important est que nous nous sentions toujours en manque. Nous n'étions pas là-bas… Nous n'avons pas vu… Nous avons perdu beaucoup de temps sur…
L'essentiel est que nous restions clients et que nous continuions à consommer.
Mais aujourd’hui, certains commencent à parler de voyage lent (slow travel). Ce n’est peut-être pas la terminologie la plus attirante que l’on puisse trouver, mais elle a une explication bien logique. Alors, qu'est-ce que ça veut dire ?
Qu'est-ce un voyage lent ?
Le voyage lent est l'antithèse de la culture de consommation moderne qui a imprégné le monde du tourisme. Avec la baisse des prix des vols et l'augmentation de leur disponibilité, nos voyages sont également devenus des produits de consommation.
Le voyage lent est une annexe du slow food (soit “nourriture lente” en français), mouvement lancé pour manifester contre l'ouverture d'une succursale de McDonald's à Rome en 1986. La fast food qui a envahi le ventre des Italiens a été une bonne raison pour faire émerger une contre-protestation dont le nom représente exactement le contraire. Pourquoi voudrait-on manger vite si l’on peut manger lentement ? Pourquoi se contenter de produits alimentaires de basse qualité et génétiquement modifiés alors que l'on peut profiter de matières premières de qualité et de méthodes de cuisson traditionnelles ?
Il est vrai que la restauration rapide, comme toute chose, répond à un besoin particulier. Mais souhaitant équilibrer les choses, ce mouvement prônant le ralentissement mondial a également évolué pour répondre à un autre besoin, réprimé.
Translation - Hebrew בעולם שבו שיעמום הוא חטא וכמעט כל פעולה נתפסת כבזבוז זמן, צפוי שנרגיש חוסר סבלנות ועצבים רופפים אם הפעולות שלנו לא מקבלות תגמול מיידי (למה לא זמין בנייד? גם לא בהודעות?). אז לוקחים פסק זמן ויוצאים לחופשה, פעולה שהיא דווקא "מאושרת חברתית" ואפילו לגיטימית (וואו תודה) אבל גם פה יש ציפיות שעולות על כל יכולת אנושית ובוודאי כזו שרק רוצה לנוח...
לזריעת הזרעים ולטיפוח תרבות הפומו (fear of missing out) יש שורשים כלכליים מובהקים. הכי חשוב שתמיד נרגיש פספוס. לא היינו ב...לא ראינו את… בזבזנו זמן על…
העיקר שנשאר לקוחות חוזרים ושנמשיך לצרוך.
ואז צץ מישהו ומדבר על טיול איטי וזה לא נשמע כמו המינוח הכי סקסי שאפשר היה למצוא ויש לזה הסבר הגיוני, אבל מה זה בעצם?
אז מה זה טיול איטי?
טיול איטי הוא האנטיתזה לתרבות הצריכה המודרנית שחלחלה דרכה לעולם התיירות. עם הירידה במחירי הטיסות והעלייה בזמינותן, גם החופשות והטיולים שלנו הפכו למוצר צריכה.
הטיול האיטי נולד כפועל יוצא של תנועת ה"אוכל האיטי"(אנגלית) שקמה כתנועת מחאה על פתיחת סניף של מקדונלס ברומא ב1986. ה "מזון מהיר" שפילס את דרכו אל הבטן הרכה (תרתי משמע) של האיטלקים היה סיבה מספיק טובה כדי לייצר מגמת נגד עם שם שמייצג בדיוק את ההפך. כי למה שמישהו ירצה לאכול מהר אם אפשר לאכול לאט? למה להסתפק באוכל זול ומהונדס כשאפשר ליהנות מחומרי גלם איכותיים ושיטות בישול מסורתיות?
אז נכון שגם המזון המהיר, כמו כל דבר מצליח אחר עונה על צורך מסוים אבל לשם האיזון התפתחה תנועת ההאטה העולמית שגם היא, עונה על צורך אחר ומדוכא.
French to Hebrew: Ce que nos voyages peuvent nous apprendre sur la parentalité General field: Social Sciences Detailed field: Tourism & Travel
Source text - French Quel est le héros ? Est-ce celui qui restreint sa volonté ?
Avant d'aborder la critique en elle-même, je souhaiterais interroger le fait que cet acte soit considéré sous l’angle du courage. Pourquoi le fait de partager ma vision du monde avec mes enfants et de les éduquer selon mes valeurs serait-il un choix courageux ? Et comment pourrais-je apprendre à ma fille à être une personne entière si je lui montre que sa propre maman renonce à elle-même ? Comment pourrais-je lui apprendre à atteindre ses objectifs si l'exemple que je lui donne est celui d'une mère qui a sacrifiée ses propres aspirations sur l'autel de la parentalité sacrée ?
Ne vous méprenez pas. Je suis bien loin de vous donner des conseils parentaux ; je souhaite seulement vous soumettre mon propre point de vue.
L'approche parentale du sacrifice est loin d'être un phénomène nouveau. Les parents qui abandonnent leurs rêves et rejettent leurs ambitions et leurs désirs face aux « besoins » de leurs enfants ne sont pas nés d’hier, et l’époque actuelle continue de confronter les parents à des choix de ce type.
Mais peut-être la situation est-elle inversée. Peut-être faudrait-il croire que les parents qui abandonnent leur grande passion à cause de leurs enfants sont plus courageux ? Peut-être ce courage impliquerait-il donc aussi de laisser ces enfants porter le fardeau de la culpabilité, avec toutes les implications psychologiques que cela implique ? Ceux qui choisiraient de changer leur mode de vie après l'arrivée de leurs enfants au lieu de les y accueillir seraient alors ceux qui feraient le plus preuve de courage...
J'avoue que nous ne nous sommes pas lancés dans le projet le plus simple. Voyager avec une petite fille dans le Transsibérien a été un grand défi ; et non pas par la faible présence touristique dans les zones que nous avons traversées, ni à cause de la barrière linguistique, et certainement pas en raison de problèmes de sécurité – nous nous sommes sentis dans la sécurité la plus totale tout au long des 100 heures de voyage que nous avons réalisées. Ce n’est pas non plus l'ennui qui a eu raison de nous, et nous avons trouvé un rythme lent et confortable qui a fait de ce voyage l'une des expériences les plus mémorables que nous ayons vécues.
Tous les moments vécus par Noémi pendant nos voyages, même ceux dont elle ne se souviendra pas clairement, contribueront à son développement personnel et enrichiront sa façon de voir le monde. Pourtant, la réponse à toutes les questions qui nous ont été posées est affirmative. Bien sûr, nous sommes inquiets, nous avons peur, nous nous sentons coupables, car contrairement à ce que disent ces accusations, nous ne sommes pas des parents irresponsables. Nous sommes également conscients du fait que la parentalité est composée, entre autres, de culpabilité, de peurs et d’un sentiment de manque de compétences ; ces impressions nous accompagnent dans toutes les décision que nous prenons, et même dans celles qui nous paraissent être les bonnes pour nous.
À cet égard, je recommande de lire l’histoire personnelle de Bianca de La Grande Déroute (lien) qui explique son choix de continuer à voyager malgré l’élargissement de sa famille. Elle décrit bien comment ses enfants, en plus de faire évoluer leur vision du monde, ont réussi à s’y intégrer par le voyage.
Les changements dans la structure d’une famille, et notamment le fait d’avoir des enfants, changent inévitablement nos priorités et influencent nos choix. Mais si nous mettons de côté les peurs et les perceptions restrictives que nous avons en chacun de nous, nous constaterons qu'il y a aussi beaucoup de zones grises qui permettent à nos enfants de s’insérer dans nos vies de manière idéale sans nuire à leurs besoins ; et surtout, que nous pouvons être parents sans cesser d'être nous-mêmes.
Translation - Hebrew איזהו הגיבור? הכובש את יצרו?
לפני שאתייחס לטיעון עצמו, אני תוהה למה בכלל מדובר פה באומץ? למה בחירה בשיתוף הילדים בתפיסת עולמי וחינוכם על פי ערכיי זה אומץ? ואיך אלמד את הבת שלי להיות אדם שלם אם אציג בפניה אמא שמוותרת על עצמה? איך אלמד אותה לטפח את אישיותה ולהשיג את מטרותיה אם הדוגמה שאני נותנת לה היא של אמא שהניחה את מטרותיה שלה על מזבח ההורות הקדושה?
ההורות המתקרבנת רחוקה מלהיות תופעה חדשה. ההורים שמוותרים על חלומם ומבטלים את שאיפותיהם ותשוקותיהם אל מול "צרכי הילדים" לא נולדו היום והמציאות ממשיכה לייצר מצבים של בחירה שכזו.
אז אולי ההפך הוא הנכון. אז אולי דווקא דרוש אומץ כדי להציג לילדים הורים שויתרו על תשוקתם הגדולה רק בגללם. צריך אומץ כדי לתת לילדים לשאת את האשמה בעל כורחם, עם כל המשמעויות הפסיכולוגיות שיש מכך לשני הצדדים.
אני מודה שלא בחרנו בהכי קל. נסיעה ממושכת עם ילדה צעירה ברכבת הטרנס סיבירית היא אתגר גדול ולא בגלל שהיא לא מתויירת, לא בגלל מכשול שפה ובוודאי שלא בגלל בעיה של ביטחון אישי (הרגשנו בטוחים מאוד לאורך כל 100 שעות הנסיעה בקירוב שעשינו.)
גם השעמום לא הרג אותנו ומצאנו קצב איטי ונוח שהפך את הנסיעה לאחת החוויות הבלתי נשכחות שחווינו.
כל הניסיונות שנעמי עמדה ותעמוד בהם במסעותינו, גם אלה שהיא לא תזכור בבירור, יתרמו להתפתחותה ויעשירו את עולמה ולמרות זאת, התשובה לכל השאלות היא כן. אנחנו כן מפחדים כן דואגים וכן מרגישים אשמים כי בניגוד לדעה הרווחת, אנחנו לא הורים חסרי אחריות. אנחנו גם מודעים לעובדה שהורות מורכבת בין היתר מאשמה, פחדים ומתחושת חוסר בכישורים שילוו אותנו בכל החלטה שנחליט גם אם היא תהיה זו שנכונה עבורינו.
בהקשר הזה, ממליצה לקרוא את הפוסט של ביאנקה בלה גרנד דרוט, שמספרת על הבחירה שלה להמשיך לטייל למרות התוספות למשפחתה. היא מתארת יפה איך שינו הילדים את עולמם מצד אחד וגם הפכו לחלק פעיל בו מצד שני.
שינויים במבנה המשפחה והצטרפות ילדים לתוכה, משנים בהכרח את סדרי העדיפויות ומשפיעים על הבחירות שלנו אבל אם נשים בצד לרגע את הפחדים והאמונות המגבילות שיש לכל אחד מאיתנו, נגלה שיש גם הרבה תחום אפור שמאפשר לנו להתמקם בדיוק איפה שהילד יכול להשתלב בחיינו בצורה המיטבית מבלי שצרכיו יפגעו. שאנחנו יכולים להיות הורים מבלי לחדול להיות עצמנו.
More
Less
Experience
Years of experience: 5. Registered at ProZ.com: Dec 2020.
